מגבעתיים ועד יבול: כך שינתה הקורונה את החיים בשכונה

מהשכנים בפרדס חנה שהתחילו לגדל ירקות לסלט, דרך העמודים בגבעתיים שהתמלאו בבלונים ועד הפרדס שהחליף את מסלול ההליכה בבית דגן. כתבי ועורכי כלכליסט משתפים איך שינתה מגפת הקורונה את חיי השכונה שלהם.

 

התחילו להתייחס לקרקע כמקור מזון 

דותן לוי, פרדס חנה

 

אני גר באזור כפרי בפרדס חנה שכבר רחוקה מלהיות כפר, ועדיין, רבים מהתושבים שכלל לא עוסקים בחקלאות מחשיבים עצמם לחובבי חקלאות ביתית. עכשיו, בתקופת הקורונה זה התעצם. שכן מקצה הרחוב בנה חממה הידרופונית לירקות, לשכן אחר נמאס מהמחסור בביצים הוא הקים לול והכניס אליו 10 תרנגולות שכבר מספקות את תצרוכת הביצים הביתית. התחושה היא שאנשים התחילו להתייחס אל הקרקע כמקור מזון ולא סתם עוד מקום לשתול בו צמחי נוי.

 

לכל זה הצטרפה גם תחושה של שיתופיות כפי שהיא משתקפת בהודעה של אחד השכנים שמובאת במלואה, וכך הוא כותב: "היום הכינונו סלט מ: עגבניות ומלפפונים של חנה, חסה של דותן, בצל ירוק של אורי ורוקט ופטרוזיליה שלנו. היה כיף".

סגר בשכונה: פרדס חנה. דותן לוי צילום: דותן לוי

בלונים משמחים על עמודים 

מעין מנלה, גבעתיים

עם תחילת הגבלות התנועה וסגירת מוסדות החינוך והגינות הציבוריות החל אמן בלונים אלמוני שמתגורר בשכונה ביוזמה לשמח את התושבים הצעירים. בכל יום השאיר לילדי השכונה בלונים בצורות שונות תלויים על עמודים קבועים. סמי הכבאי, אריה, פיל, מיקי מאוס, ארנבים ולכבוד פסח – מיצג אביב מבלונים שכלל פרחים ופרפרים.

אחד מהעמודים עליהם בחר לתלות את הבלונים שהוא יוצר נמצא בטווח מאה המטרים מביתי ובמשך ימים זו הפכה להיות הפעילות היומית עם הילדים, ללכת לבדוק איזה בלון יופיע היום. בדיעבד הסתבר שהוא בחור צעיר שעובד בחנות לדברי מסיבות בעיר, החל ביוזמה כמעט במקרה על דעת עצמו ועם הזמן התעודד מתגובות התושבים שתלו שלטים ושיתפו בפייסבוק, והמשיך.

סגר בשכונה: מעין מנלה

גינות השעשועים: פקחים במקום ילדים

עופר צור, גבעתיים 

זה לא כל כך נעים לראות גינה סגורה. אבל מאז שהתחיל משבר הקורונה, גינות השעשועים, שבימים כתיקונם עמוסות בילדים מאושרים - נטושות כמעט לחלוטין. משרד הבריאות אסר על בילוי בגינות שעשועים, ועיריית גבעתיים, שכנראה לא סומכת יותר מדי על התושבים (אולי בצדק), הגדילה לעשות ו"סגרה" אותן בסרטים אדומים.

ואולם יש בודדים שנגיף קטלני, קנסות אפשריים וסרטים אדומים לא עושים עליהם רושם – והם מתעקשים לבלות עם ילדיהם בגינות. אנחנו גרים בסמוך לגינת שעשועים, ולפחות פעמיים ביום שומעים את הפקחים קוראים בכריזה לאותם תושבים סוררים לפנות את המקום.

בשבוע האחרון חלה תפנית מסוימת. בחלק מהגינות הסרטים "נעלמו", ועושה רושם שיותר ויותר הורים מרשים לילדיהם לשחק במתקנים. עד שהפקחים מגיעים, ושולחים את כולם הביתה.

גינת שעשועים בגבעתיים, בעידן הקורונה צילום: עופר צור

הפרדס החליף את מסלול ההליכה ביישוב

גולן חזני, בית דגן

הסגר הוציא את שכונת נווה גנים בבית דגן לפרדס. פרדס ותיק, ענק, קצת מוזנח. בימים רגילים בני הנוער מגיחים אליו להתבודד. בחודש האחרון הוא הפך לדי הומה אדם. ילדים עם הורים, מבוגרים, בני נוער. כולם מצאו בו מפלט בימי הסגר. לא שבבית דגן הסתובבו שוטרים לאכוף את החוק, אבל בהתחלה כן היה חשש. וכשהשכנים התחילו לצעוד, זה היה כיף, והפך ליומיומי.

הפרדס החליף את מסלול ההליכה ביישוב. השבילים קשים יותר אבל לעצים ולשקט הזה אין תחליף. חלקה של תפוזים ואז קלמנטינות, ואח"כ אשכולית אדומה, ואפילו אתרוגים. רק חבל שעוד מעט יעקרו אותו לטובת עוד שכונת מגורים.

כשהנגיפים רועמים, הקוטרים סותמים את הפה

סופי שולמן, גני תקווה

הקורונה הביאה עימה שקט לשכונה שלי בגני תקווה. ולא, הכוונה היא לא לשקט ה"אין מכוניות" של יום כיפור, אלא היעדר המולת הקיטורים שמאפיינת אותה לרוב.

שלא תבינו לא נכון, לא מדובר בשכונת מצוקה או עיירה בפריפריה, רחוק מכך. זו שכונה שבעה עמוסת ג'יפונים ודירות חמישה חדרים בעיצוב אדריכלי. אבל מי שיזדמן לפייסבוק השכונתי עשוי לחשוב שמדובר באחד המקומות הכי מוכי קושי במדינה.

אף אחד כאן לא מרוצה משום דבר, וכולם מתלוננים ללא הפסקה. על מה? על מה לא. פעם הותקנו חלונות לא נכונים במרכז היוגה שפוגעים בזרימה הנכונה של האוויר. פעם אחרת בית הספר היסודי נצבע בצבע כתום שמטיל צל בגוון הלא נכון על הבניינים שליד. ותמיד מתרגזים שיש יותר מדי רעש ממגרש הכדורגל.

הקורונה הביאה שקט מבורך. כלומר לא לגמרי, כי עכשיו קבוצות הפייסבוק השכונתיות מוקדשות לשאלות מהסוג "איפה יש ביצים" ו"איפה מוכרים מסכות בזול". אבל אחרי ימים כאלה, אולי הקוטרים ייזכרו בימי אביב 2020 וכך השקט ישרוד את קורונה.

כשהאוטובוסים סותמים, הציפורים שרות

נעמי צורף, לב העיר, תל אביב

הבחירה לגור במרכז תל אביב פירושה לקבל בהכנעה שאף פעם לא תשמעי את ציוץ הציפורים. יש לי ויכוח נצחי עם חבר מושבניק על היתרונות והחסרונות של מגורים בעיר הגדולה, אך כשזה מגיע לציפורים אני נכנעת. "את מבינה", הוא תמיד אומר לי, "אין דבר שמשתווה ליקיצה בבוקר לקול ציוצים". והוא צודק. אפילו עירונית שכמוני יודעת שהוא צודק.

ופתאום מאז שהעולם עצר, הציפורים חזרו לשיר בתל אביב. או לפחות אפשר לשמוע אותן סוף סוף. בבוקר, בצהריים, לפנות ערב ולפנות בוקר. ציוצים של ממש, חזקים ורבים ומגוונים. מקהלה עליזה במרחק יריקה משינקין.

וכמה נעים להעביר ככה את הימים, בשלווה של ציוצי ציפורים, בלי מנועים, צפירות ופיח. שקט שקט. כל כך שקט שקול צווחות של להקת ציפורים מחוץ לחלון העיר אותי בבהלה השבוע ב-5 לפנות בוקר. כנראה שכדי לישון כמו בן אדם, אני צריכה קצת המולה עירונית.

בחזרה לקופות הרושמות

שי סלינס, רמת גן

אני גר בשכונה ששינתה את פניה בשנתיים האחרונות. משכונה אינטימית ושקטה למפלצת עם בניינים של 9 קומות, מדרכות מצועצעות וקודים באינטרקום. בתוך השכונה קיימת פינה מסחרית אחת אשר עשתה בחודש האחרון בדיוק את המסלול ההפוך - מסניף רשת ארצית של תיווך נדל"ן לירקנייה צבעונית עם קופה רושמת כזאת כמו של פעם.

כשנפתחה הירקנייה, הייתי חייב לשאול את בעל המכולת הסמוך על התחרות החדשה. "איך אתה חי עם זה שמישהו פותח חנות במרחק של 20 מטר ממך ולוקח לך חלק מהפרנסה?", שאלתי. הוא חייך ואמר "אתה צוחק עליי? החלום שלי הוא להיפטר מהירקות. יש לי מספיק עבודה, אז שיהיה גם לאחרים".

התשובה הזו הקסימה אותי ומאז אני רוכש כמעט מדי יום גם במכולת וגם בירקנייה - אפילו אם לא ממש צריך. מוקדם לדעת איך ייראה העולם אחרי הקורונה, אבל אני כבר החלטתי איך ייראו הרגלי הקניות שלי - יותר עסקים קטנים, מקומיים ואישיים ופחות רשתות ענק וחנויות בפריסה ארצית.

הירקנייה ברמת גן צילום: שי סלינס

מעשיות הגרפיטי החסרות

אביאור אבו, תל אביב

מדי בוקר, התרגלתי להתעורר מקולות שבקעו מהרמקול של עוד מדריך "מקומי", המסביר לתיירים הנדהמים על יצירות הגרפיטי "מעוררות ההשראה" שנחו להן על קירות רחוב קורדובירו שבשכונת פלורנטין בתל אביב.

המדריך היה ממציא סיפורים, שלא ביישו את גדולי התסריטאים ההוליוודיים, על ההיסטוריה של האמנים המיתולוגיים שעמלו על היצירות המופלאות, שהם למעשה בכלל שכנים וחברים שלי המוכשרים. כמובן שלא היו לסיפורים כל קשר למציאות, אבל היי, אלו תיירים, למה לא לעשות עליהם קצת כסף?

מאז שהחל משבר הקורונה, אני בעיקר שומע את קולות הציפורים, רשרושי העצים ונחירות השכן שלידי. כרגע לפחות, התיירים לא נראים באופק ואני משתדל לנצור את הזמן שנותר עד להגעתם המחודשת. מעניין אם המדריך בחל"ת ואם קיבל אבטלה, אשאל אותו בפעם הבאה שיעיר אותי.

סגר בשכונה: פלורנטין. אביאור אבו צילום: אביאור אבו

פתאום הפכנו לקיבוץ

חגי גלבוע, רעננה

ההידרדרות שלנו היתה איטית, אבל צפויה מראש: תל אביב, גבעתיים, רמת גן, ולבסוף רעננה. פנינת השרון עם בית עלמין נהדר מעבר לפינה. השלמנו עם הגזירה שימי הזוהר מאחורינו ובדיל מפוקפק החלפנו את הקרבה לתל אביב באווירה של שלווה, עם קצת ירוק ופקקים.

אבל שום דבר לא הכין אותנו לקיבוץ שקם פתאום מתחת לבית מאז הקורונה. ילדים שרצים יחפים, חמור שצץ משום מקום, מפגשים יומיים עם אותם שכנים באותם מקומות, ומין אווירת קיבוץ משונה, שהתחלנו לחבב. קורונה, CONNECTING PEOPLE - קפץ לי לראש הסלוגן של נוקיה, החברה הפינית שפעם ייצרה את הטלפונים הטובים והחדשניים בעולם. טוב, במקרה שלה כולם יודעים איך זה נגמר.

שכונת לב הפארק ברעננה צילום: חגי גלבוע

עומס על קלידי הבטון באנדרטה

שחר אילן, עמינדב

אחד המקומות הצפופים ביותר באזור עמינדב בתקופת הקורונה הוא כנראה מצפה ארתור רובינשטיין, הנשקף אל הרי ירושלים. צפוף זה אומר שלפעמים היו שם 5-6 אנשים, שלפעמים חונות ליד 3 מכוניות. לא משהו שמסכן את העקומה. מצד שני קלידי הבטון הבולטים מהאנדרטה אל הנוף היו תפוסים כמקום ישיבה בכל פעם שהגעתי לשם.

הסיפור הזה מלמד, בין היתר, שקל לשמור על כללי הריחוק חברתי והסגר במושב. הטבע זמין ורחב. אבל האמת היא שעד הסגר כלל לא ידעתי על קיומו של המקום, כי בשבתות אתה רוצה "לעשות משהו". עכשיו כשכל ענפי ה"לעשות משהו" סגורים מתברר היתרון הגדול של לגור במושב שמכל צידיו מלא בנוף מרהיב. בטבע הייאוש נעשה יותר נוח.

הילדים חזרו לשחק בתופסת וקלאס 

אמיתי גזית, בת חפר

ברחוב שלי נעלם השקט שאפיין את שעות הבוקר והצהריים בימי חול. ילדי הרחוב החליפו את בית הספר, שיעורי הבית והחוגים במשחקים ברחוב. לא תאמינו, אבל עמודו, קלאס, גאגאגא, תופסת ומחבואים חזרו לאופנה. יחד עמם חזרה גם השכנה, לבושה בחלוק, מציצה מהחלון ומבקשת להפסיק לכדרר בשעות הצהריים. קצת יותר מעשור חלף מאז קנינו את הבית, ילדיי נולדו והתבגרו בבית, גילם כמעט חופף לגיל של ילדי השכנים, אך רק החודש הם למדו מה שמם.

כל אחד משלושת ילדיי רשום לשניים או שלושה חוגים, והספירה הזו לא כוללת פעילות של פעמיים בשבוע בצופים. בשנים האחרונות צפיתי בהם שרים, רוקדים, מתחרים, נופלים וזוכים במדליה. האירועים האלה תמיד מעוררים את בלוטת הדמעות, אבל החודש גיליתי שגם ללמד אותם להמציא שם למי שצבר שלוש נקודות שליליות במשחק עמודו ממלא אותי אושר.

ילדים אמיתיים משחקים בחוץ בבת חפר צילום: אמיתי גזית

צפון תל אביב מגלה את החום האנושי

רחלי בינדמן, רמות צהלה, תל אביב

הסגר לא ממש טילטל את שכונת צהלה, שאיננה בדיוק חמימה וקהילתית בימים של שגרה. כאן איש איש מכונס בדלת אמותיו הרחבות, וכל יציאה מהבית ממילא נעשית ברכב - לסופר, למתנ"ס, לגן של הילד ולבית הספר של הילדה.

ובכל זאת, ההדממה הכפויה גילתה לנו התושבים זה את זה, צרת רבים, חצי קירבה. התחלנו ללכת ברגל, לשוטט במגבלות ה-100 מטר, לחפש מבט ומגע אנושי (במרחק 2 מטר כמובן).

הדשא המשותף של חצרות של הבתים הדו-קומתיים בפאתי השכונה עמד מיותם במשך שנים, מקושט רק באדניות פרחים מסודרות, והנה עכשיו הוא מלא כיסאות נוח וילדים מתרוצצים. הריחוק והזרות התחלפו בקירבה שהאוויר הפתוח - שלפתע כה כמהנו לו - מאפשר. אפילו גילינו חורשה מדהימה שתמיד חיכתה לנו מיותמת ולא השכלנו לראות את יופייה, ממש מתחת לעינינו העסוקות. מי היה מאמין שאפילו כשיוצאים ברגל, מגיעים למקומות נפלאים.

רמות צהלה בתקופת הקורונה. רחלי בינדמן צילום: רחלי בינדמן

הרצים גילו את הרחוב המעגלי 

מאיר אורבך, מודיעין

רחוב מגדל דוד במודיעין הוא רחוב שקט, מעגלי ומבודד משאר העיר. מי שנכנס אליו חייב לגור ברחוב זה, כי אחרת אין לו ממש סיבה להיות בו. באופן מפתיע עובדה זו התגלתה לעשרות רבות של חובבי ריצה, רכיבה או סתם הליכה ספורטיבית. הרחוב הנטוש והשקט הפך בימי הקורונה ליעד אטרקטיבי לכל דיירי הרחוב, אורחיהם, חבריהם ושאר אנשים אשר גילו את הרחוב הצפון והחלו לסובב אותו בכל בוקר, ערב וגם בשעות הלילה המאוחרות. ה-500 מטרים של המעגל ברחוב הפכו להיות יעד הריצה המועדף של תושבי מודיעין.

המדרכות החליפו את הלוחות

סגר הקורונה הכניס חיים חדשים לשטחים הציבוריים העגמומיים בדרך כלל של בניין אחד ברחוב יהודה הנשיא בשכונה צפונית בתל אביב. גירים צבעוניים, שיצאו משימוש אפילו בכיתות בית הספר היסודי, הפכו את המרצפות האפורות לדף ציור ענק עבור ילדי הבניין. פרחים, משאיות, דמויות של ילדים וגם קווי מתאר של משחק קלאס. הנגיף ששיתק עולם שלם וכלא את כולם במרחב הביתי, החזיר לתודעה את הפשטות שבלהיות ילדים והוציא אותם לאוויר הצח. במקום פרצופים קטנים שתקועים מול מסכי סלולר ואצבעות דקות שרוקדות במיומנות על מקלדות, הבידור הפך להיות פשוט ובסיסי. כזה שרק ריסטארט בקנה מידה עולמי יכול לעשות.

ציורי גיר על מדרכה בצפון תל אביב צילום: תמר טוניק

קהילתי יותר, רק וירטואלי 

שיר רייטר, נוף איילון

כשגיליתי שאני צריכה להיכנס לבידוד, עזבתי את תל אביב באמצע הלילה ובאתי לנוף איילון, היישוב של ההורים שלי. כבר עשר שנים שאני לא ממש חלק מהקהילה הזאת, אבל דווקא עכשיו הכול פה נהיה קהילתי יותר, רק וירטואלי. קבוצות וואטסאפ נוספו, נערכו אירועים בזום ודף הווידויים בפייסבוק פורח.

אחד התושבים, אני לא בטוחה אם יש לו תפקיד רשמי בקהילה או שהוא פשוט החליט להיות אחראי מצב רוח, משמיע בימי שישי שירים ברמקול מהרכב, במקום קבלת השבת הקהילתית שלא מתקיימת.

הוא לקח את היוזמה כמה צעדים קדימה וביקש שאנשים יכתבו לו מתי יש להם או לילדיהם יום הולדת. כך הוא עובר עם הרכב והרמקול ושר ליד הבית המתאים "היום יום הולדת לרוני". אצלנו אין ימי הולדת בעונה הזאת, אבל אנחנו נהנים ממשחק הניחושים – מי זאת רוני?! ושוקלים ברצינות לשלוח לו תאריך יום הולדת פיקטיבי, גם לנו מגיע.

רכב יום ההולדת בנוף איילון צילום: באדיבות משה כהן

התפילה עברה למרפסת

השילוב של כמה משפחות ברוכות ילדים ובתים עם מרפסות גדולות, מאפשר קיום של "מניין מרפסות" ברחוב שלי בנוף איילון. שלוש פעמים ביום האנשים והנשים שרוצים להשתתף בתפילה יוצאים למרפסת, צעקות "כמה חסרים?" נשמעות מהצד השני של הרחוב לעבר הבית היחיד שמרכז את קשר העין עם כל המשתתפים במניין, ומתחילים.

שכן שלי איבד במגפה את אח שלו, שגר באחת מהקהילות החסידיות בניו יורק. בקהילה שלהם לא נוהגים להגיד קדיש על אח, אבל כיוון שכל הצאצאים של המנוח נמצאים בבתיהם ללא יכולת להתפלל במניין, בינתיים הוא אומר במקומם.

קריאות ה"אמן" מחמישה בתים שונים מהדהדות ברחוב ויוצרות תחושה מחבקת של שטעטעל, או כמו ששמעתי את השכנה המתבגרת שלי מספרת בטלפון, משועשעת: "שוב התעוררתי מההדתה".

מתפללים במניין מרפסות צילום: שיר רייטר

עסקת התמרים הסודית 

החיים אינם כתמול שלשום, ובמהלך הסגר הקורונה מצאתי את עצמי בוקר אחד מגיע למגרש החנייה הצמוד לבית הספר היסודי ש"י עגנון. הפייסבוק השכונתי סיפר על "אוהד החקלאי", שמגיע אלינו במיוחד ממושב תומר בבקעת הירדן עם קרטונים של תמרים שהוא מגדל. 35 שקל לחבילה, תשלום דרך הביט, ההגעה רק ברכבים למניעת התקהלות, ובחלוקת שעות לפי סדר הא'-ב' של השם הפרטי. כל זוג או שלוש אותיות קיבלו חלון של 10 דקות. לא סיפור פשוט.

עצרתי את הרכב סמוך לרכבו של אוהד בדיוק בשעה היעודה, חבשתי את מסכת הפנים. במבט חפוז סקרתי את האזור, לוודא שחלילה אין מישהו אחר בסביבה, משל היתה זו עסקת סמים אפלה. חיוך מבוייש, כמה משפטים קצרים, החלפת כסף בסחורה הטרייה, והנה "התמרים בידינו", כפי שמיד סימסתי לאשתי, מחכה לתשובתה שתזכה אותי בתהילה על ששמתי נפשי בכפי בעבור חופן תמר מג'הול. "איזה כיף, צ'יק צ'אק", היא ענתה בעודי כבר בדרך ליעד הבא - קרטון ביצים בסופרמרקט השכונתי. אבל ביצים זה סיפור שיש לכולם, אז נחתום בתמר.

מגלים מחדש את הסופר השכונתי

שכונת טירת שלום, נס ציונה. שכונה מנומנמת בדרך כלל, עם מרכזון מסחרי פצפון ובו מרכול, שאיך לומר בעדינות, לא מהעמוסים. או אם לדייק – "תנועת לקוחות" זה צירוף מילים שעד לפני הקורונה, לא הכירו בסניף. מודה שלפעמים הייתי קופץ לשם כשנגמר החלב או כשבנותיי חשקו בממתק ומתאכזב בכל פעם מהמדפים הריקים, האורות שבקושי דולקים ומהמוצרים – שמדגדגים את תאריך התפוגה. אבל הקורונה שינתה הכל. פתאום תושבי השכונה גילו את הסופר הקטן, והבעלים – רק מתפלל שלא ייגמר לעולם.

קבוצת הווטסאפ השכונתית הפכה לכלי השיווק הכי טוב של הסופר שפתאום "יצא לאור" והתושבים באים בהמוניהם. כן, אלה בדיוק אותם שכנים שהעדיפו להתרחק מהסופר, או להשפיל את עיניהם כשעברו לידו בדרך לפיצה, הם עכשיו המפרגנים הגדולים. כי בינינו, כשבחוץ משתוללת מגפה, והתורים לנייר טואלט או לביצים מרקיעי שחקים ברשתות השיווק, אין כמו לעמוד בתור בסופר המקומי ליד איזו דודה מהבית הסמוך ולהתעדכן ברכילות הפרובינציאלית. ומה עם הסחורה? הללויה, כשמגפה משתוללת בחוץ, המדפים מלאים בכל טוב.

היתרונות הקלים של העוצר

דורון ברויטמן, חולון

יום שלישי בערב, במהדורת החדשות המרכזית מדווחים כי התרחש רצח נוסף של אישה על ידי בעלה, והרוצח נמלט מהזירה. הפעם זה היה בחולון, 10 דקות הליכה מרחוב שבו אני גר. לעוצר אם כך יש יתרונות, האפשרות שאפגוש רוצח נמלט ירדה מהפרק. המשטרה פונה לעזרת הציבור ויוצאת למרדף אחר הרוצח. ברקע שיירה של מכוניות עירוניות מנסה להפיג את עצבותם של כל אלו שנתקעו בבתים ביום כזה ובשמיים מתפוצצים זיקוקי דינור בצבעים של אדום, צהוב וסגול שרק מעטים יכולים לראות - עדות לעקשנותו של ראש העיר לבזבז את כספם של תושבי העיר. מהמעט שניתן לראות בחלון ביתי, אנשים עומדים במרפסות. חלקם מנסים לקיים את המסורת ומדליקים מנגל בבית דירות רב קומות. חמלתי מופנית לשכנים מלמעלה. חלקם האחר יוצא למרפסות ושר, על פי הוראתה של שרת התרבות מירי רגב, "עם ישראל חי", ואני חושב על כך שעשר דקות הליכה ממני התרחש רצח נוסף של אישה על ידי בעלה.

עץ התותים תפוס

יובל רויטמן, מושב יבול

כשהייתי ילד, עץ השזיפים בגינה של הוריי במושב הניב פירות בכמויות של מטע. קיץ אחד הוא הלך לעולמו אחרי חמסין קשה מנשוא. מאז, מעולם לא פגשתי עץ שהיה כל כך פורה - עד הקורונה. עץ התות ששתלתי בגינה לפני כמה שנים, תפס בשנה האחרונה גובה - ובעיקר ביטחון. אחרי כמה שנים בינוניות, השנה הוא הפציץ בגדול ובדיוק בזמן. כל יום, כבר יותר מחודש וחצי, כל ילדי הרחוב מקיפים את העץ מכל הכיוונים וזוללים את התותים הסגולים, המתוקים והמכתימים שלא נגמרים. בצד השני של הגינה עומד לו מבויש עץ התותים הלבנים שעוד לא הצליח לתת פירות, מביט באחיו התיאום המוצלח בקנאה, ומקווה שאולי בשנה הבאה הילדים יקיפו גם אותו באהבה.

מיקה רויטמן בת ה-3 בארוחת בוקר טיפוסית בתקופת הקורונה צילום: שחר רויטמן

הסוף הגיע בדמות בירה קורונה בסופר

ליטל דוברוביצקי, גבעתיים

בירה קורונה חזרה לסופר. במבצע, אמנם, אבל חזרה. קורונה היא כבר לא מילה גסה. גבעתיים חוזרת לשגרה. ואם זו לא עדות מספקת – ברחוב כצנלסון שוב יש תורים לדוכני הפיס. ולמעשה, הם נראים ארוכים מבעבר. אנשים מחפשים מוצא מהמשבר הכלכלי, ומוצאים אותו בדוכנים שכבר כמעט עברו מן העולם. אם כבר המדינה מעודדת הימורים, שלפחות הפרס יגיע למובטל, עצמאי או מישהו בחל"ת שנראה ארוך יותר מהמשבר של בירה קורונה.  

השקט הולך ומחניק

שירלי זינגר, תל אביב

השקט עוד כאן. כמעט אין מטוסים שמרעישים את שמי העיר, בכביש יש עדיין פחות רכבים נוהמים ופחות אוטובוסים מזהמים, וגם ההפעלות הרועשות של ימי ההולדת בגינה הציבורית נעלמו. את הציפורים רואים ושומעים יותר, צופית אחת אפילו באה לבקר במרפסת. שקט זה נחמד, אבל זו לא תל אביב; אני אוהבת אותה כשהיא מלאה ומזמזמת ורוחשת אנשים, לא רק ציפורים וחרקים. ואין לי אוויר, לא בגלל המסכה. ואני חייבת לצאת מהעיר, לקצת טבע שיזרים את הדם ויפתח את הריאות. בלי האפשרות לצאת ממנה, מחניק לי פה. קצת מדבר, פריחה, יער, הר, מעיין. תנו לצאת כבר, ולא לאיקאה.

הכחשה בשביל הריצה

יובל אזולאי, חולון

אני חומק בצעדים נמרצים מהשכונה שאני גר בה מזה עשור. השכנים, שתמיד גודשים את הכבישים והמדרכות, ספונים בבתים, צלליות צלליות בחלונות משגיחות על רחובות שוממים, ופה ושם מישהו נועץ מבט באיש שמפר את ההוראות, נזהר מדו"חות, עלול לסכן את בריאות הציבור. אבל אני ממשיך, פונה מזרחה, שם את פעמיי אל המרחב הפתוח. אני מתחיל לרוץ על אחד משבילי העפר של השטח המכונה חולות מולדת, בינות עצי שקמה ודיונות יפהפיות שכרישי נדל"ן עוד לא חירבו. בשולי השביל זרוקה מסכת N-95 מטונפת, לצד קונדום משומש. לסקס יש חוקים משלו. בקילומטר השמיני, כשהשעון מראה דופק של 170, בגדיי כבר ספוגים זיעה ונשימתי כבדה. אבל הריצה והמוזיקה באוזניות מנקים את הראש. אני לא חושב על הקורונה, גם לא על החבר הטוב שעף לחל"ת. שטוף אדרנלין, עם קצב ריצה אחיד, אני אפילו די מרוצה מהמצב - אני בכושר טוב, עדיין.

שכונת "אין ים"

חדרה, אדריאן פילוט

אנחנו גרים בשכונת עין הים, על הים, בין מכמורת לאולגה. באנו בגלל הים, נשארנו בגלל האנשים שמתנקזים אליו. החוף הוא הלב הפועם של השכונה, מקום המפגש, מוקד ההיכרויות. עכשיו הוא סגור. זו עכשיו שכונת אין ים. שמש יוקדת וים ריק זה אוקסימורון של ממש, אנומליה קשה בשכונה הזאת. ובכל זאת מתקרבים, בגבול ה-500 מטר (או קצת יותר) מגיעים עד איפה שאפשר, רק לנשום את האוויר המלוח, לשמוע את הגלים ולחזור מהר לפני שהפקחים מגיעים, אל עוד בוקר חופש בתוך הבית, בהמתנה לביטול ההוראה הנבובה של סגירת חופים.

עומר אדם לא גר פה יותר

דני וסרשטרום, יד אליהו, תל אביב

יש משהו אפוקליפטי במראה של היכל הספורט בחודש וחצי האחרונים. האפרוריות והשיממון השתלטו על הרחבה הענקית עם מבנה הבטון העצום במרכזה, והפכו את הקומפלקס כולו למפלצת חסרת רוח חיים וקצת מפחידה.

צריך להודות על האמת - גם בימים כתיקונם, אם תסתובבו באיזור בשעת ערב ממוצעת כשאיזה זמר, קואוצ'ר או ריאל מדריד לא מתוכננים לבקר, לא בדיוק תיהנו משוק שוקק חיים. סניף של בורגר ראנץ', שתי חנויות עודפים, להקת יונים שמנמנות ובית קפה שמתחבא בפינה זה נחמד - אבל זה לא, איך נאמר, מלהיב.

אז נכון שיש עכשיו הרבה יותר חניה, ולא צריך לבדוק כל ערב לפני שחוזרים הביתה מי מופיע או משחק ולפי זה לנסות לשער איזו צומת תיחסם ועד מתי. אבל בסופו של דבר זה מטריד. עומר אדם לא גר פה יותר. נובאדי פאקס וויד' אניבאדי אין דה יד אני מור.