יש יתרונות לאזכרות בזום על פני אלו בבתי העלמין

יום הזיכרון הוא בעיניי היום הכי קשה בשנה אך גם היום הישראלי ביותר. זהו יום שמזכיר לנו כל פעם מחדש את מחיר המלחמה שאנו משלמים על היותנו חיים כאן, במדינת ישראל.

אחד הסמלים הכי ישראליים בעיניי הוא ההגעה שלנו לבתי העלמין בהמונים לטקסי הזיכרון שבהם אנו מקיפים את הקברים של היקירים שלנו שנותרים רוב השנה ריקים מאדם, מנקים קצת את האבק, מדליקים נר, מניחים זרים חדשים וזורקים את אלו שנבלו מהשנה שעברה. ברקע אנו שומעים מרחוק את תפילת הרב הצבאי, הברכה של האבא שאיבד את הבן ובדרך כלל גם איזה שיר שקט שצובט את הלב. יש משהו בצפיפות הזאת של בתי העלמין ביום הזיכרון, שכמעט חונקת, אבל גם מחזקת ומזכירה שאנחנו לא לבד.

רק שהשנה יום הזיכרון שונה. כל אחד מאיתנו נשאר בעוצר, עם הגרעין המשפחתי שלו בלבד ולא מבקר את משפחות החללים. הן נשארות בבתיהן וצופות בסרטי הזיכרון של הנופלים בטלוויזיה ומאזינות לבלדות הכי מרגשות שיש למדינה להציע.

על פניו לניכור הזה יש המון חסרונות אך התקופה האחרונה, מאז פרוץ נגיף הקורונה לחיינו, גרמה לי לראות את היתרונות בריחוק הפיזי שדווקא מוביל אותנו לקירוב עוצמתי ואישי הרבה יותר באמצעות הטכנולוגיה. בייחוד ביום הזיכרון.

יש יתרונות רבים בטקסי זיכרון וירטואליים צילום: איתמר זיגלמן

רק לאחרונה השתתפתי באזכרה וירטואלית דרך הזום לציון עשר שנים למותו של חבר ילדות קרוב שנהרג במהלך שירותו הצבאי, וכמדי שנה הייתי אמור לעלות לבקרו בבית העלמין ביום הזיכרון. האזכרה הווירטואלית כללה עשרות מאיתנו, חברי הילדות מימי הגן, שהצטרפו לשיחה - כל אחד מביתו שלו יחד עם בני משפחתו של החלל שהיו איתנו יחד.

דווקא דרך האמצעי הכל כך קר ומנוכר הזה, שהינו שדה לא חרוש של אי וודאות, גרם לאזכרה, שהיא בסופו של דבר שיחת וידאו, לקבל כל כך הרבה משמעות ונפח. יש משהו בישיבה מאחורי מסך המחשב שגורמת לנו להוציא מעצמנו דברים שונים, כאלו שלא היינו אומרים פנים אל מול פנים. וכפי שהטכנולוגיה יכולה לייצר דבר כה מכוער כמו טוקבקים, היא יכולה גם להוציא דברים נפלאים מאנשים שלא היו חושבים אפילו לשתף את שעל נפשם בפורום כה גדול. השיחה אל המסך מאפשרת אפילו לביישנים ביותר את החופש לומר את שיושב בליבם במשך עשור מתוך תחושת הביטחון שהם בפועל נמצאים לבד בחדרם, שהיא סביבתם הטבעית ביותר.

לשתף בלי פילטרים

נקודה נוספת שהבחנתי בה היא הניסיון למלא את החלל הווירטואלי בתוכן. במהלך האזכרה מנהל הקבוצה השתיק את המיקרופונים של כולנו על מנת שכשמישהו ירצה לומר משהו - הוא יוכל לעשות זאת מבלי החשש שמישהו אחר יתנגש בקולו ולא ישמעו דבר. ההמתנה לבא בתור שידבר גרמה לשקט, שיצר את המתח, שאפשר לאחרים להחליט שזה הזמן לקום ולשתף, אולי מתוך מחשבה שאם אף לא מדבר - אני אדבר כדי לשבור את הדממה. בפועל, הסיטואציה גרמה לכל אחד מאיתנו לשפוך את ליבו ברגע שלא חווינו כמותו עשר שנים. כל אחד אמר את שהרגיש בכנות, ברכות ובלי שום פילטרים.

יש יתרונות בקיום אזכרות דרך הזום, לא רק שהן מקלות על המשתתפים להצטרף אליהן, בין אם הם מחו"ל ולא מצליחים להגיע לאזכרות אף פעם, ובין אם הם מכל קצוות הארץ, מבלי לעמוד בפקקים בכניסה לבית העלמין. יש בהן את האלמנט המייצר את האינטימיות הכל כך הדרושה לרגעים מהסוג הזה, זו שמאפשרת לנו להתרכז במה שחשוב - הזיכרון של האהוב שלנו שנפל וכבר לא יחזור.