המשרד שאחראי ל-3% מהתל"ג - ואף אחד לא רוצה לעמוד בראשו

בשבוע שעבר התבשרנו שסוף סוף, לאחר משבר פוליטי בן 16 חודשים, נחתם ההסכם המיוחל להקמת ממשלת חירום לאומית. בין שלל הדיווחים על המשאים והמתנים על התפקידים, המשרדים והג'ובים, נדמה שלא נשמע ולו קולו של פוליטיקאי אחד שתובע לעצמו את משרד התיירות. וזה צורם.

זה צורם במיוחד לאור העובדה שבשבועות האחרונים אנחנו מוצפים בדיווחים על המכה האנושה וחסרת התקדים בעוצמתה שהנחית הנגיף על האנושות, על הכלכלה שבתוכה ובמיוחד על ענף התיירות העולמי והמקומי.

המגיפה תפסה את עולם התיירות כשהוא בשיאו ובמלוא שגשוגו, וממצב של פריחה וצמיחה מתמדת, התרגלנו במהרה לתמונות של שדות תעופה ריקים, מטוסים מקורקעים, בתי מלון נטושים (או שהפכו לאכסניות לחולי קורונה), מדריכים מחוסרי עבודה ואטרקציות סגורות ונעולות. הענף שמגלגל טריליון וחצי דולר בשנה ואחראי לעשרות מיליוני מועסקים פשוט דומם מנוע. נכון לעת כתיבת שורות אלה, קשה לשער מתי ישוב המצב לקדמותו - אם בכלל.

ובינתיים בישראל? כמובן שמאות אלפי תיירים שהיו אמורים להגיע לישראל ביטלו את הגעתם. פעילות נתב"ג צומצמה ב-98% (!), ובמקום 140 חברות שטסו לישראל בימים של טרום המשבר, נותרו כעת 3 בלבד (יונייטד, אירופלוט ואתיופיין); כשגם על בתי מלון אין כלל על מה לדבר - כמעט כולם נסגרו, או עובדים בתפוסה של אחוזים בודדים.

ובירושלים? כל הפוליטיקאים נלחמים כאריות על תפקידים שאינם נחשבים בכירים, כגון תרבות וספורט, קליטה ומורשת - אבל אף אחד לא נלחם על תפקיד שר התיירות.

תיירים סינים ביפו צילום: דנה קופל

בפוליטיקה (וגם בציבוריות) הישראלית התקבעה התפישה כי תפקיד שר התיירות מוענק לפוליטיקאי שאינו מהדרג הבכיר ביותר בממשלה, בלשון המעטה. חרף חוסר ההצדקה הענייני הזועק לשמיים של התפישה הזו, ניתן להסכים כי למעמדו הפוליטי של שר התיירות, יכולה להיות השפעה רבה על ההתייחסות לענף התיירות כולו. בזמן שבספרד נחשב שר התיירות לשלישי בחשיבותו בממשלה, כאן בישראל התפקיד מעולם לא שימש כקרש קפיצה לראשות הממשלה. מכאן, שלא מפתיע שהתפקיד אינו משאת נפשו של פוליטיקאי אמביציוזי, ולכן גם התחרות עליו אינה גדולה. וזאת, אף שבניגוד לרוב קודמיו, שר התיירות הנוכחי נהנה ממעמד בכיר יחסית במפלגתו, אבל גם לו אין פנאי כעת לעסוק בענייני משרדו וגם שמו מוזכר בהקשר לתפקידים אחרים.

התפישה הזו היא לא רק שגויה ומקוממת, אלא גם מזיקה מאוד לענף כולו - שבמיוחד בשנים הקרובות יזדקק למכונת הנשמה בטיפול נמרץ. למי שאינו מצוי בפרטים, ענף התיירות העולמי משנע למעלה ממיליארד תיירים ומגלגל יותר מ-1.5 טריליון דולר מדי שנה. בישראל, ענף התיירות נחשב לענף הייצוא השלישי בגודלו, עם הכנסות ישירות של יותר מ־22 מיליארד שקל (בשנת 2018) והכנסות של כ-45 מיליארד שקל (יותר מ־3% מהתמ״ג) - אם כוללים הכנסות עקיפות וסכומים נוספים שמשאירים הישראלים הנופשים בחו"ל. מלבד זאת, מעסיק הענף כ-250 אלף עובדים באופן ישיר ועקיף, והרי לנו תעשיית ענק במונחים מקומיים. חרף זאת, באופן אבסורדי, ועם פחות ממיליארד שקל בשנת 2018, תקציב משרד התיירות הוא בין הנמוכים מבין משרדי הממשלה. האם מישהו פעם חישב מהי התשואה על כל שקל שתוקצב למשרד הזה?

בנוסף, אי אפשר להפריז בחשיבות הענף הזה למיצוב ישראל בעולם כמדינה נפלאה לתיירות. מדובר במיצוב תדמיתי חיובי שלא רק מושך עוד ועוד תיירים פוטנציאלים, אלא גם מוכיח שיש כאן הרבה יותר מאשר סכסוכים, מלחמות ובעיות גיאופוליטיות. כרגע כל הדבר הזה נמצא על "הולד". האם למישהו מנבחרינו אכפת? ואם כן - מדוע הם לא נאבקים על התפקיד?

בשנה החולפת הגיע לישראל מספר שיא של למעלה מ־4 מיליון תיירים. גם אם 2020 אבודה - חייבים להסתכל קדימה ולשאול האם ב-2021 תצליח ישראל לשכנע את תיירי העולם להגיע דווקא אליה? אם מדינה קטנה כמו קפריסין, עם 800 אלף תושביה, מצליחה למשוך אליה 3.2 מיליון תיירים - התשובה לכך חייבת להיות חיובית.

לסיכום, עם חלוף המגיפה הנוראה הזאת, נשאף להחזיר את המשק לפעילות תקינה, ולא נרצה להתעלם מענף שתרומתו לכלכלה כה גדולה. לכן, שומה על הממשלה להעמיד את הענף במקום גבוה בהרבה בסדר העדיפויות הלאומי. אולי כך, גם הטובים (והבכירים) ירצו לעמוד בראשו, לטובת מדינת ישראל.