למה לא הפציצו מהאוויר את גבעת התחמושת?

שלום, כאן הקברניט; בשישי ביוני 1967 היה האוויר ההרים הירושלמי אפוף עשן וריח גופרית, ומלא שאון פיצוצים; חיילי צה"ל החלו לסגור על הליגיון הירדני, בדרכם לשחרר את הבירה. בשעה חמש ועשרה בבוקר הצטרף למהומה רעש סילונים: ארבעה מטוסי אורגאן של חיל האוויר עטו על מוצב הירדנים בקרבת מנזר אוגוסטה ויקטוריה. פצצות תבערה הציתו סופת אש, והניסו את הירדנים לכל עבר.

חיל האוויר מפציץ את מתחם אוגוסטה ויקטוריה צילום: (deror_avi (Wikimedia

לא סתם קיבל הקרב הזה מעמד מיתי: היתה זו גבעה עגולה עליה נבנה מערך בונקרים עוד בשנות השלושים, במקור כמחסן נשק עבור בית הספר לשוטרים שעמד בסמוך. עם הזמן הפכה לתשתית הגנה אזורית מלאה בתעלות קשר, עמדות אש, ובונקרים כפולים - כאלה בהם חדר בתוך חדר, ביניהם חרך למקלע; עמדות שכאלה יכולות לחטוף אש טנקים ישירה, ולהמשיך לפעול.

צנחנים במתחם גבעת התחמושת צילום: לע"מ (אתר גלעד)

גבעת התחמושת שלטה על נתיב מרכזי להגעה אל תוך העיר, דרכו נדרשה חטיבת הצנחנים לנוע - והפריצה הוטלה על גדוד 66. כשהחל הקרב נראה שהירדנים קמו על צד שמאל: כשהתקדמו כוחותינו אל בית הספר לשוטרים, נתקלו בהתנגדות, שהפכה מינימלית עם הכניסה למבנה. האזור ספג הרעשה ארטילרית, והניחו שלפחות חלק ממגיני המוצב נטשוהו.

תכנון הקרב של מתחם גבעת התחמושת צילום: ארכיון צה"ל

חיילי צה"ל בשעת לחימה בגבעת התחמושת צילום: (deror_avi (Wikimedia

מטוסי אורגאן (אילוסטרציה) צילום: אתר חיל האוויר הישראלי+USAF

קשה להעלות מטוסים לאוויר כשצה"ל משמיד אותם על הקרקע צילום: לע"מ (CC BY-SA 4.0)

ובונקר שגודלו פחות מחמישה על חמישה מ' אינו מטרה שקל לפגוע בה מהשמיים כשנעים במאות קילומטרים בשעה; להזכירכם, השנה היתה 1967 וחימוש מונחה אמנם הומצא אי שם מעבר לים, אך טרם עלה ארצה. לא, כדי לפגוע היה צורך בטייס מאוד מיומן עם חושים של נינג'ה בחזקת עוד נינג'ה, המטיל פצצה טיפשה - חבית חומר נפץ עם זנב. קשה שלא להחטיא, ושכונת מגורים נמצאת ממש מעבר לפינה.

אם לא הושמדו הבונקרים, אין טעם במתקפה אילוסטרציה: (yahoo+USAF+גלעד)

הפצצת נפלם בחיל האוויר האמריקאי צילום: warrelics

עכשיו, טייסי חיל האוויר היו מסוגלים לבצע הטלה מדויקת דיה, ולשתק כך כמה מהבונקים בגזרה אחת, מה שהיה מקל על פריצת כוחות חי"ר. ואולם, כל זה היה חייב להתבצע בלילה - שהרי ביום יהיו חיילינו מטרות קלות למקלענים הירדנים בגבעה. מטוסי חיל האוויר מסוגלים להפציץ ולהשמיד מטרות מסוימות לאור נורי תאורה, אך לא די בכך כדי לזהות את הבונקרים בדייקנות ולא לפגוע, למשל, באיזה מבנה סמוך ולקפד משפחה.

והדיוק משחק תפקיד: כל גבעת התחמושת היתה מלאה בתעלות קשר עמוקות, וגם אם פצצה נפלה ממש בסמוך לתעלה כזו, הלוחמים בתוכה לא ייפגעו. אם היו אלה חיילים ירדניים רגילים, אולי היו נבהלים ונסוגים, כפי שקרה בעמדות אחרות - אך בגבעת התחמושת הוצבו לוחמים מנוסים, כוח עילית ירדני שלא בורח רק בגלל שנפלה פצצה ליד הבונקר שלו.

מיסטרים ישראליים מעל לאזור ירושלים. אילוסטרציה צילום: theblueprints+ארכיון צה"ל

מה כבר יכול לקרות? ובכן, גם אם הטייס זיהה את המטרה בול, הטיל את הפצצה בול ופגע בגג הבונקר בול, היא לא תגיע בזווית של 90 מעלות. לא, היא מגיעה הרבה יותר שטוח, ולפעמים אפילו נשברת על גג היעד ומנתרת הלאה - ואז מתפוצצת מאות מטרים משם. ולהזכירכם, מתחם גבעת התחמושת מוקף מבנים, והפצצה אווירית היתה יכולה להביא את מניין הנפגעים למאות.

פינוי פצועים בעת הקרב על ירושלים צילום: ארכיון צה"ל

אך ישנה עוד סיבה מרכזית לכך שחיל האוויר לא השתתף בלחימה על גבעת התחמושת: שיקולי זמן ומרחב. צה"ל נדרש לטהר את גבעת התחמושת כמה שיותר מהר ולפרוץ את הדרך אל עומק ירושלים. היה ברור שבגלל הרגישות הדתית שמייחס כל העולם לעיר, יהיה לחץ בינלאומי עצום להגיע להפסקת אש כמה שיותר מהר, ולכן כל מטר שלא ישוחרר היום אולי לא ישוחרר גם בעתיד.

מטוס מיסטר וחימושו צילום: teambhp

ולכן, אי אפשר היה לחכות לחיל האוויר שיתקוף באור, או שישבו הגנרלים וימצאו פיתרון יצירתי יותר לשילוב בין כוח חי"ר וסיוע האווירי. כל עיכוב היה מעלה את הסיכוי שהאויב יתגבר את כוחותיו, ינצל את העצירה למתקפת נגד, או ייערך לצעד הבא של צה"ל - יבלום אותו ויישאר במקומו לאחר הפסקת האש.

חיילי צה"ל בירושלים המשוחררת צילום: ארכיון צה"ל

שנים רבות נמשך הוויכוח: טייסים ותיקים סיפרו שעל אף האתגר שבדבר, תקיפה אווירית היתה יכולה להתבצע. אך בפועל, כנראה שהביצוע שנבחר לבסוף היה התוכנית הטובה ביותר. חטיבת הצנחנים קצרה ניצחונות במערכה ולפי כל ההערכות, למתקפה לילית של גדוד 66 היה הסיכוי הטוב ביותר להפתיע את הירדנים ולשמר את המומנטום. על אף טעויות שנעשו בשטח במהלך הלחימה, כנראה שגם במקרה אופטימלי היה מחכה לכוחותינו קרב קשה ביותר, בו נפגעים ואבדות. ובמבחן התוצאה, הצליחו הגיבורים להביס את האויב ולשחרר את העיר - עם או בלי עזרה מלמעלה.

עד היום, עם כל הטכנולוגיות והכלים החדשים, עדיין מתחייסים צבאות העולם לסיוע אווירי כאל מאמץ עזר נהדר, אך לא פיתרון קסם, וברור שאינו מתאים לכל מבצע. החימוש נהיה כה מדויק שאפשר לפגוע בחרך ירי ספציפי של בונקר ממאות קילומטרים, צבאות יכולים לקבל תמונת מיקום כוחות מדויקת בהרבה ולדעת בכל רגע היכן נמצאים החיילים, וקל יותר לפגוע רק היכן שצריך. ואולם, יש דברים שלא משתנים: פצצות עדיין יכולות להישבר על גג מטרה ולגלח את המרפסת בבית השכן, אפילו כשהן מונחות ליזר. בסופו של דבר, רק חי"ר יכול לטהר שטח מחי"ר כמו שצריך - במיוחד כשזה שטח בנוי.