הנגיף שאתגר את העצמאות בישראל - אבל לא תמיד לרעה

כמיהה בימי קורונה

זהו, נגמר הכדורגל ומת העולם

הקורונה הותירה את היומן שומם ומיובש. כמה זמן אפשר בלי מסי, סלאח ועטר 

מסי חוגג. משה בר סימן טוב לא מצליח לפוגג את הריק של אוהדי הכדורגל צילום: רויטרס

סדר יומו של האדם הדתי בנוי משגרה של תפילות וטקסים. זמנו הפנוי נטען בציפייה הדרוכה למצווה הקרובה, למשימה הקדושה שעל הפרק. אותו דבר עם הנרקומנים והדתיים של הכדורגל. השגרה הקדושה שלהם פרושה על כל ימי השבוע. בשבת אנחנו עם הליגה האנגלית, בשני עם המשחק המרכזי של ליגת־העל, בשלישי־רביעי עם ליגת האלופות, בחמישי הליגה האירופית ובשישי הליגה הלאומית שלנו. מהדרבי של מנצ'סטר, דרך ברצלונה־יובנטוס ועד עפולה נגד כפר קאסם.

הקורונה גזלה מאיתנו את הלוח השבועי הזה, את הציפיות לימים שתכליתם היחידה והדובדבן המובטח בסיומם מתנקזים לשניות שלפני שריקת הפתיחה. ואותן אני הכי אוהב ברוח משנתו של פו הדוב: "הרגע המאושר בחיים הוא השנייה שלפני אכילת הדבש".

הקורונה הותירה את היומן שומם ומיובש. אפילו המפגש הקבוע עם משה בר סימן טוב לא מצליח לפוגג את הריק הזה. נטפליקס ואחיותיה משתדלות למלא את החסר, גם בג"ץ ודן אלדד תורמים את חלקם, אבל מהר מאוד הטפלות משתלטת — כמה זמן אפשר בלי מסי, מוחמד סלאח ואלירן עטר.

ומתי הם יחזרו? ואיך הם יחזרו? כדורגל בלי קהל זה כמו מסיבת רווקים בזום. דממת מוות מסביב. בלי הרוחות שנושבות מהטריבונות המשחק הוא לכל היותר פלייסטיישן אנושי. ואם יהיה קהל, זה יהיה כנראה בלעדיך כי אתה נמנה עם קבוצת הסיכון של הגיל ומחלות הרקע, שתרחיק אותך לנצח מהמגרשים.

זהו, נגמר הכדורגל ומת העולם.

משה גורלי

* * *

דברים שהקורונה לא תשנה

זו לא משיכה לרהיטים אלא למפגש אנושי

הצורך ביציאה מהבית הוכיח שמוקדם להספיד את חנויות הרחוב והקניונים 

לקוחות ממתינים בכניסה לאיקאה, בשבוע שעבר. להיפגש בקניות

אם יש תובנה אחת שהקורונה חידדה, הרי שהיא הצורך של בני האדם במפגשים חברתיים. אפילו המיזנתרופים הגדולים התלוננו במשבר הנוכחי שלא נמצאו להם מספיק אובייקטים לשנוא. ולא, מופעי הערב של בנימין נתניהו ומשה בר סימן טוב לא היוו תחליף למפגש חברתי.

הביטוי הכלכלי של מפגשים חברתיים הוא במסחר, בקניונים ובחנויות. אחת התמונות האיקוניות של המשבר הנוכחי תהיה ללא ספק התורים הארוכים באיקאה. אלו לא הצביעו על הצורך הדחוף והבהול של הצרכנים ברכישת הארון, השולחן או המיטה - בכל זאת לא מדובר במנשמים... הם מספרים את הצורך ביציאה החוצה, בתקשורת בין בני אדם, בעולם הפיזי. כל צורות התקשורת הווירטואליות מוצו עד שהפכו לבלתי נסבלות.

לאורך העשור האחרון ההתפתחות המעריכית של עולם האי־קומרס הציבה סימן שאלה גדול סביב עתידם של הקניונים ומרכזי המסחר. הקורונה, והתורים של איקאה, הוכיחו שצריך להקטין מאוד את סימן השאלה הזה. הצורך האנושי ביציאה החוצה מהבית גובר על חיסכון של כמה שקלים במסחר מקוון.

הקניונים הגדולים ומרכזי המסחר הבינו את זה מזמן והגדילו את מתחמי הבידור וההסעדה כמושכי לקוחות צמאי מפגשים חברתיים. הם הניחו בצדק שעל הדרך אותם לקוחות גם לא יהססו לשלוף את הארנק ולרכוש מוצרי ביגוד והנעלה.

מצד שני, הקורונה גם הבהירה שגוף שלא יהיה פעיל וערוך לספק את שירותי המסחר באופן מקוון בצורה יעילה - משית על עצמו סיכון עסקי ענק שבתוצאותיו יצטרך לשאת במשבר האקלימי או המגפתי הבא.

גולן פרידנפלד

* * *

הקורונה מאתגרת תיאוריות כלכליות

אדם סמית ודוד ריקרדו הובסו על ידי הנגיף

התחרות על מכונות הנשמה מערערת עקרונות יסוד כמו סחר חופשי והתמחות

אדם סמית. ציוד רפואי לא נמדד רק בערכים כלכליים צילום: ויקיפדיה

במהלך ההיסטוריה מגיפות היו תמיד גורם שחולל שינויים מרחיקי לכת בהתנהלות המין האנושי. גם הקורונה מערערת כמה פרדיגמות ועקרונות יסוד שמנחים אותנו כבר שנים רבות בנושאים כמו סחר חופשי, גלובליזציה וחלוקת עבודה. התיאוריות בתחומים אלה, ולא רק בהם, יצטרכו להתנסח מחדש.

כך, מלחמות הרכש הרפואי המתחוללות בימים אלו בעולם אפילו בין מדינות ידידות, ואולי בעיקר ביניהן, מאיימות לערער את התיאוריה הכלכלית של הקפיטליזם המודרני המבוססת על עקרונות הסחר החופשי וההתמחות של מדינות בייצור בתחום מסוים, שבו יש להן יתרון יחסי. עקרונות שאותם ניסחו אבות הכלכלה המודרנית אדם סמית ודוד ריקרדו עוד במאות ה־18 וה־19. במסגרת מלחמות או מאבקים אלה, מצמצטיירת תמונה מטרידה שבה מדינות חוטפות אחת מידי השנייה מכונות הנשמה וציוד רפואי אחר, תוך השלמה עם העובדה שמה שקובע בתקופות כאלה הם חוקי הג’ונגל.

המסקנה ממאבקים אלה ברורה. לא רק נשק ומזון הם תחומים חיוניים שמדינות מאוימות ביטחונית כמו ישראל מוכרחות להיות עצמאיות בהם. עכשיו, עם הוספת המגיפות לרשימת הסיכונים למדינת ישראל — שבעשורים האחרונות דווקא שכללה את יכולותיה ולהמשיך לצמוח כלכלית גם על רקע סבבי לחימה, חרמות ואתגרים גיאו־פוליטיים נוספים — מצטרף גם ציוד רפואי כמו מנשמים לחיוני. ציוד זה צריך להתווסף לרשימת הסייגים לתיאוריה של סמית וריקרדו, וישראל צריכה להיות מסוגלת לייצר אותו בעצמה גם אם זה לא כדאי כלכלית.

אדריאן פילוט 

* * *

קורונה כחומר למחשבה

המדרון החלקלק של אובדן החופש

התנהלות בלתי שקופה וחקיקה לא מרוסנת יסכנו את הדמוקרטיה בישראל

שוטרת בתקופת הקורונה. אוכפים את הסגר צילום: דוברות המשטרה

“משטרים חשוכים". עד לפני חודשיים זה היה ביטוי עלום. דברים קשים שקרו אי־שם מזמן או מקומות רחוקים. אחרים. תנועה דלילה ברחובות, מבטים מבוהלים למראה ניידות משטרה, הלשנות על שכנים שלא מצייתים לכללים, מחסור במוצרים בסיסיים בחנויות ובעיקר חוסר אמון. טפטוף קל של ספקות נוכח הצהרות חד־צדדיות של "ההנהגה", שמצד אחד נועדו להפחיד את הציבור ובה בעת להראות כמה ההישגים, שם למעלה, מרשימים.

הקורונה העתיקה, כמעט בין לילה, את העולם המערבי כולו ואת ישראל החופשית, השבעה והמשגשגת למחוזות בלתי מוכרים. בעל כורחנו, קיבלנו טעימה מהחשש התמידי, העמום. הדכדוך שמתלווה לכל מחשבה על העתיד הקרוב, נוכח שרירותיות ההחלטות וההנחתות, והסיפוק הרגעי עם השגת החסר. ריגושים ממציאות אחרת.

למזלנו, בימים אלה האור כבר מתחיל לבקוע מקצה המנהרה והאפלה הולכת ונמוגה עם כל הקלה בסגר. אלא שדווקא לאחר שטעמנו את טעמו המר של החושך שכמעט שהביא, לכמה רגעים, מעקבים אחר הטלפונים הסלולריים שלנו, ברור יותר מאי־פעם כמה חלק המדרון. כמה פשוט לאבד את החופש הבסיסי.

עם כניסתה של מדינת ישראל לשנתה ה־73, עצם קיומה הפך מובן מאליו, אבל למרבה הצער קיומה של דמוקרטיה דווקא לא. למגפת הקורונה יימצאו בסוף חיסון או תרופה, אבל נראה כי התנהלות בלתי שקופה ועמוסה בחקיקה שסותרת את העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה הפכו למחלה חשוכת מרפא בישראל.

דווקא אחרי שטעמנו את טעמם של המשטרים ההם, חשוב יותר מאי־פעם להילחם על המשטר הדמוקרטי שחייב לחזור לפרוח במלוא עוצמתו.

סופי שולמן

* * *

הזכות לפרטיות בימי קורונה

גם בזמן משבר זכויות יסוד חייבות להישמר

המעקב האלקטרוני אחרי מפירי בידוד בישראל הופסק בזכות פעולה אזרחית נחושה

הסלולרי כאמצעי מעקב. בג"ץ אסר מעקב ללא חקיקה צילום: שאטרסטוק

לפני כחודש וחצי, בשיא הפחד וחוסר הוודאות של משבר הקורונה, נדמה היה שלטובת המלחמה בנגיף יקריבו אזרחי ישראל את אחת הזכויות המרכזיות שלהם — הזכות לפרטיות. באמצע מרץ, בהחלטה שנויה במחלוקת באישון לילה, אישרה הממשלה תקנות לשעת חירום שמתירות לשב"כ להפעיל אמצעים טכנולוגיים מתקדמים כדי לרגל אחרי אזרחים ולמשטרה לקבל מידע מחברות סלולר ללא צורך בצו בית משפט (כדי לזהות מפירי בידוד). כמה ימים אחר מכן חשף שר הביטחון נפתלי בנט יוזמה לשימוש בטכנולוגיה של NSO כדי ליצור מערכת משוכללת למעקב אחר כל אחד מאזרחי המדינה.

עתות משבר ומצוקה הם רגעים אידאליים בעבור ממשלים לרמוס זכויות יסוד ולקחת לידיהם סמכויות מסוכנות שנוטות להישאר שם גם אחרי שהמשבר חלף למעשה, כמו שקורה בארה”ב. עד לפני שבוע, אפשר היה להעריך שזה מה שיקרה גם כאן. אלא שבשבוע שעבר הוקפאה הצעת חוק שאמורה היתה לאפשר למשטרה לקבל נתוני איכון סלולרי לצורך מעקב אחרי מפירי בידוד וביום ראשון קבע בג"ץ שהשימוש בשב"כ למעקב אחר אזרחים ייפסק השבוע אלא אם יוסדר בחקיקה בכנסת. גם היוזמה של בנט ירדה מסדר היום.

השמירה על הזכות לפרטיות זה לא קרתה מעצמה אלא הודות למאבק נחוש של ארגונים כמו האגודה לזכויות האזרח והמכון הישראלי לדמוקרטיה ואנשי אקדמיה ומשפט שזיהו את הסכנה, את המדרון החלקלק שאנו עלולים להדרדר בו, ופעלו בתקשורת, בכנסת ובאמצעים משפטיים על מנת לבלום את ההידרדרות מוקדם כל שניתן.

עומר כביר