ליצמן, תשאיר את המקורביזם בחוץ

ליצמן, אב לחמישה שמתגורר בירושלים, פוגש על בסיס כמעט יומיומי את קורבנות משבר הדיור, להבדיל ממרבית חבריו לממשלה שאולי קראו עליהם פה ושם. עוד בשנת 2016 אושרה בממשלה תוכנית אסטרטגית לדיור עבור המגזר החרדי, שאמנם לא הציגה הרבה צעדים אופרטיביים, אבל לכל הפחות הכירה בכך שצרכי הדיור למגזר החרדי עצומים ויגיעו ב־20 השנים הקרובות ל־200 אלף דירות. לפי הנתונים שהוצגו בממשלה, בעוד חמש שנים יהווה המגזר החרדי 14% מאוכלוסיית ישראל ובשנת 2035 יזנק המספר הזה ל־18% - כמעט אחד מכל חמישה אזרחים ישראלים - ובסך הכל 1.9 מיליון בני אדם.

יעקב ליצמן. ההיסטוריה של שרי שיכון חרדים מלמדת שהם פעלו לא רק עבור המגזר שלהם צילום: יואב דודקביץ

ההיסטוריה של שרים חרדים בראש משרד השיכון מלמדת שהם פעלו להגדלת היצע הדיור לכלל האוכלוסייה. כך עולה מבחינת פועלם של מאיר פרוש (יהדות התורה), סגן שר שכיהן הלכה למעשה כשר בשנים 1999-1996, ואריאל אטיאס, שר השיכון בשנים 2013-2009. אטיאס אמנם ניהל מאבק מתוקשר עם מפלגת ישראל ביתנו סביב שאלת הקריטריונים לדיור מסובסד, בעיקר סביב התעקשותה של האחרונה על כושר השתכרות כקריטריון סף בפרויקטים של מחיר למשתכן. אבל במבחן התוצאה דווקא בתקופתו צומצמו נקודות הזכאות שהעניקו סבסוד בדיור כמעט אך ורק למשפחות מרובות ילדים. המהלך המשמעותי ביותר שיזם ודחף פרוש, והושלם בכהונת אטיאס, היה הקמתה של העיר החרדית "חריש", שנכשלה בסופו של יום ב־2012 מסיבות משפטיות, לאחר שכל העמותות החרדיות שנגשו למכרז הראשון, שכלל 4,600 דירות, נפסלו בשל טענה לתיאום מחירים. היועץ המקורב ביותר והפעיל ביותר בתקופת כהונתו של פרוש במשרד השיכון היה יעקב ליצמן.

שווים - ושווים יותר

בעשור החולף ליצמן כיהן כמעט ברצף במשרד הבריאות כשר או כסגן שר שניהל את המשרד בפועל. זאת להוציא השנים 2014-2013, שבהן כיהנה במשרד יעל גרמן מיש עתיד. במהלך שנות כהונתו במשרד הוכתם ליצמן שוב ושוב בפרשיות שבליבן מקורבים, ובשתיים מהן נשקלת העמדתו לדין. במקרים אחרים פעל לטובת המגזר החרדי כמגזר. ליצמן התגאה בכך שהוא מסייע לכל מי שמתקשר אליו, "דתי או חילוני, יהודי או ערבי", וזו הבעיה הגדולה: רובם המוחלט של הישראלים לעולם לא יתקשרו לשר הבריאות. כששר הבריאות מתעדף החלטות ומפעיל את קשריו וכישוריו לפי הבכי שהוא פוגש בצד השני של הטלפון, יש בעיה, ודאי במערכות הנמצאות במחסור כרוני וצריכות מנגנון מסודר וקפדני לניהול הסינון והבחירה. גם לקדימות בהקצאת קרקע בפטור ממכרז, למתן תוספת זכויות בנייה, לקבלת קרקע משלימה, או אפילו הידיעה מתי יוצא מכרז, יש משמעות עצומה.

התרבות שמביא עימו ליצמן ממשרד הבריאות, מנטליות שבה יש שווים ויש שווים יותר, ושבה כדאי מאוד למצוא דרך להגיע אל אוזנו של השר, מסוכנת מאוד במפגש עם עולם הנדל"ן. אם רשות מקרקעי ישראל ומשרד השיכון יתנהלו כמו "שטייטעל", והם לא רחוקים מכך, המחיר הכלכלי והתכנוני יהיה גבוה.

חשש מהלבנת עבירות בנייה

לפי דרישתו של השר אריה דרעי מש"ס, מנהל התכנון שסונף לפני 5 שנים למשרד האוצר לבקשת משה כחלון, עתיד לנדוד חזרה למשרד הפנים. בשכונות ובערים החרדיות דיני התכנון והבנייה הם לא פעם בגדר המלצה בלבד. בגלל מצוקת הנדל"ן, בשל הצורך להרחיב את הדירה בהתאם להתרחבות המשפחה (צפיפות הדיור באוכלוסיה החרדית עומדת על 1.35 נפשות בחדר, לעומת 0.7 נפשות בחדר באוכלוסייה החילונית), בשל היכולת הכלכלית הנמוכה במועד רכישת הדירה, ובגלל רשויות שעוצמות עין נוכח התופעה הרווחת, התרגלנו לראות ולקבל כמובן מאליו את חריגות הבנייה. אלו כוללות לדוגמה חדרים על גבי כלונסאות ברזל דקיקות, דירות מפוצלות, ואפילו דירות מאולתרות בחניונים ובמקלטים בשכונות החרדיות בבני ברק, בירושלים ובכלל.

למי שחרד שהסכר יפרץ לחלוטין בממשלה הקרובה - שהמדינה תלבין עבירות בנייה, שדריסת שטחים פתוחים וירוקים תתקבל הרבה יותר בהבנה, ושהמדינה תתכנן עוד ועוד שכונות שיבחנו רק בפרמטר הכמות ללא שום מבחן איכות מינימלי - יש בהחלט סיבה טובה לדאגה.

בנוסף, מומחי תכנון יעידו עד כמה חשובה ההטרוגניות העירונית ליצירת חברה וערים בריאות. מי שמבין שחיכוכים של שכנים ביום יום (מסחר בשבת, תחבורה ציבורית בשבת, מעלית שבת), עדיפים על פיצוץ גדול בהרבה שיגיע בטווח הרחוק יותר, יודע גם עד כמה חשוב לגור ביחד - דתיים וחילוניים, יהודים ולא יהודים, עשירים ועניים.

בני ברק. המגזר החרדי זכה להטבות מפליגות במערכת הבריאות בתקופת כהונתו של יעקב ליצמן צילום: יריב כץ

זקוקים ליציבות בירוקרטית

אפשר וצריך להצטער על הפיכת "ארגז הנדל"ן" לסחורה פוליטית העוברת מיד ליד. רשות מקרקעי ישראל הספיקה במרוצת השנים לנדוד בין משרד התשתיות, משרד התמ"ת, ומשרד האוצר, וכעת היא חוזרת למשרד השיכון. לפני חמש שנים הועבר מינהל התכנון למשרד האוצר ובחלוף כמה שנים הוא בדרך חזרה למשרד הפנים.

יותר מהכל, ענף הנדל"ן זקוק לוודאות וליציבות, חזון ודרך שלא משתנים משר לשר ומטלטלים ממשרד למשרד. כשפרויקט נדל"ני ממוצע אורך יותר מעשר שנים - משלב התכנון והשיווק ועד למסירת המפתח - קל להבין עד כמה קריטי לדעת להתנהל מול כתובות והנחיות שלא משתנות שוב ושוב. ודאי כאשר להחלטות בנושא תכנון ונדל"ן יש משמעות חברתית, כלכלית ולאומית הרבה מעבר לסוגיית מחיר הדירה: כיצד יתחדשו הערים הוותיקות, מה יהיה הממשק בין התחבורה הציבורית המתוכננת לבנייה החדשה, או מה התמהיל הנכון של מגורים מול תעסוקה. כל עיר וכל שכונה צריכות חזון ואופק של יותר מארבע שנים קדימה. אם ניתן לראשי ערים לתכנן, נמצא פה רק מתחמי תעסוקה ומסחר ענקיים, מיותרים ומניבי ארנונה, שרובם יישארו רק על הנייר. במקביל, נגלה עוד ועוד שכונות וערים מאוד הומוגניות ומשעממות, כי אף ראש עיר לא רוצה לריב עם התושבים סביב השאלה אם לבנות בית כנסת או מתנ"ס.

ממשלה שמנסה לבנות מדינה שנרצה לגור בה גם בעוד מאה שנה, מוטב שתשכיל מוקדם ככל הניתן להפנים שהתכנון יכול להיות פתרון כמעט לכל בעיה - והוא גם יכול להיות אם כל חטאת.