הפלייאוף שאחרי הפלייאוף: הקיסר האחרון

השידור של שני הפרקים הראשונים של "The Last Dance", סדרת התעודה המדוברת על העונה האחרונה של מייקל ג'ורדן בשיקגו בולס, הוא אירוע ספורטיבי וטלוויזיוני ענק והיסטורי שאי אפשר להמעיט בחשיבותו. המסמך הארכיוני המרתק והמרהיב הזה - ששודר במקביל בנטפליקס וב־ESPN - בנוי מעשרות ראיונות עכשוויים ומשעות על גבי שעות של תיעוד מצולם של מאחורי הקלעים של קבוצת הספורט המפורסמת ביותר בשנות התשעים.

מתוך קטעי הארכיון שרק מעטים ראו בעבר, אפשר לראות ולהבין איך קבוצת הכדורסל שהיתה הדבר הכי קרוב לביטלס התנהלה. הצילומים הנדירים בעיקר מספקים אישור לכל אלפי הסיפורים והאגדות שהסתובבו בניינטיז על ג'ורדן ועל הקבוצה שלו.

מה אפשר ללמוד משני הפרקים הראשונים? שג'ורדן היה חתיכת טיפוס קשוח וקר שדרש מחבריו לקבוצה את אותה רצינות שהוא דרש מעצמו בכל מהלך ובכל אימון, ושג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר שמת ב־2017, הוא "האיש הרע" בסיפור, שהביא לסופה של השושלת המפוארת.

מימין: פיל ג’קסון וג’רי קראוס שיקגו בולס צילום: אם סי טי

עכשיו, צריך להבין. ג'ורדן היה חלק מההפקה בסדרה וקיבל זכות וטו על כל קטע שיוקרן בסדרה. והוא שנא את ג'רי קראוס. תיעב אותו. לכן ברור שקראוס הוא הגיבור הרע כאן. זה אפילו לא הוגן. אולם, לפי שני הפרקים הראשונים, נראה שהסדרה בעצם עוסקת בדינמיקה בינו לבין הצוות המקצועי והשחקנים, בדגש על מערכת היחסים הזו בעונה האחרונה של ג'ורדן.

כבר בתחילת הסדרה מגלים שאחרי האליפות החמישית, קראוס אמר לפיל ג'קסון, מאמן הבולס, שעונת 1997/98 תהיה העונה האחרונה שלו בקבוצה. המשמעות? מייקל ג'ורדן יעזוב גם והשושלת תתפרק. "ג'רי אמר לי, 'לא אכפת לי אם תנצח 82 משחקים, זו העונה האחרונה שלך'", מספר שם ג'קסון. לכן בתחילת אותה עונה הוא חילק לשחקנים מחברות שבכותרת שלהן הופיע הכיתוב The Last Dance.

לפני שההווה נגמר

קראוס, אחרי שמונה שנים מוצלחות (שש אליפויות, ופעם אחת העפלה לגמר המזרח), חשב שהגיע הזמן לשינוי. כמעט אין אף קבוצת NBA מוצלחת ששורדת יותר מארבע שנים ביחד. השחיקה היא בלתי נמנעת. השחקנים — כולם מבוגרים במונחי כדורסל — היו מותשים. קראוס ניסה לבנות עתיד לפני שההווה נגמר. הוא חשב שהוא צודק במעשיו. אחרי הכל הוא היה האיש שבנה קבוצה מנצחת סביב השחקן הגדול בכל הזמנים.

למרות הצלחותיו, קראוס עדיין היה חשוף לחצי הלעג מג'ורדן, שהדביק לו כינויי גנאי, לעג לו על כך שהוא נמוך ושמן, טען שהוא סתם רודף כבוד ושנא כמעט כל החלטה שקיבל. כשקראוס החתים את טוני קוקוץ' על חוזה ענק, בזמן שסקוטי פיפן אפילו לא היה אחד מ־100 השחקנים בעלי השכר הגבוה ביותר בליגה, הצמד ג'ורדן־פיפן רצה לרצוח את קראוס.

מייקל ג’ורדן צילום: אם סי טי

כשנבחרת ארה"ב נפגשה למשחק עם קרואטיה באולימפיאדת 1992, פיפן וג'ורדן ממש רבו על הזכות לשמור על הקרואטי במטרה להשפיל ולפגוע בו. אבל קוקוץ' התגלה כעוד החלטה מבריקה של קראוס והיה חלק חשוב מהפאזל בשיקגו.

צריך להבין עוד משהו על ג'ורדן. מדובר באיש התחרותי בכל הזמנים. אם ג'ורדן חשב ששחקן הוא חלש פיזית או מנטלית, הוא היה מעביר אותו את "טיפול ג'ורדן המפורסם": משפיל אותו באימונים, צועק עליו, מטביע לו על הראש, עושה עליו פאולים קשים, לפעמים גם מכה. הכל מתוך ההנחה ש"אם אתם תשרדו אימון איתי — אתם תשרדו משחק פלייאוף".

בשנותיו הראשונות בליגה השיטה הזאת של ג'ורדן כשלה. כך ב־1988 צ'רלס אוקלי הועבר מהבולס לניו יורק ניקס בתמורה לסנטר הוותיק ביל קרטרייט. אוקלי היה סוג של שומר ראש של מייקל ג'ורדן על המגרש וגם במסיבות פוקר וערבים פרטיים, שעד היום אף אחד לא מספר מה קרה בהם. ג'ורדן שנא את הטרייד והתנכל לקרטרייט באימונים. הוא הדביק לו שמות גנאי, ובמשחקים היה מוסר לו מסירות גרועות כדי שייראה חסר מושג. אולם, אחרי שלוש עונות השניים זכו באליפות הראשונה ביחד.

סם ווקר, סגן עורך “הוול סטריט ג'ורנל”, שכתב ספר על המנהיגים הגדולים בספורט, אומר על קרטרייט שהתנהלותו השקטה והשפויה, היא שאפשרה לשיקגו בולס להיות הקבוצה המנצחת סביב ג'ורדן: "ג'ורדן היה מאוד תובעני כלפי חבריו לקבוצה, לעתים גם אלים. אבל הריצה שלו לשלוש אליפויות רצופות התחילה כאשר פיל ג'קסון החליט שהוא וקרטרייט יחלקו ביניהם את ההנהגה. קרטרייט היה שחקן מבוגר יותר, חסר כישורים, אבל בעל תקשורת טובה מאוד עם כולם, שתמיד מוכן לעשות את העבודה השחורה. הוא היה הדמות שהשחקנים העריצו ואהבו, והכי חשוב — היו יכולים לדבר איתה. הוא הרגיע אותם, גרם להם להבין את מייקל. בזכותו הם היו יכולים לספוג את יחסו והדרישות שלו. קרטרייט כבר לא היה בקבוצה בעונה האחרונה של השושלת, אבל היו כמה שחקנים בקבוצה שלמדו ממנו איך להתנהל מול ג'ורדן”.

קרב הטיטאנים

מי שהיה אחראי להבאת שחקנים כמו קרטרייט היה ג’רי קראוס. גם הוא עצמו היה איש יהיר, בטוח מדי ביכולותיו, חסר חמלה וחסר רחמים. הוא גם היה איש עבודה מבריק עם ניסיון, ידע רב והמון אגרסיביות. בדיוק כמו שג'ורדן היה על המגרש. שניהם רצו לעשות את הדבר הכי טוב לשיקגו בולס, אבל אף פעם לא הסכימו לגבי איך עושים זאת.

הדינמיקה בין שני המומחים הללו היתה נפיצה, אבל החזיקה מעמד מספיק זמן כדי להפוך את הקבוצה לאחת הגדולות בכל הזמנים ואת ג'ורדן לגדול מכולם. וזה כי הסגל של שיקגו היה מלא באנשים פחות מפורסמים ומוכשרים, אבל כאלו שיודעים לעבוד, וחשוב יותר: לספוג את ההתנהגות של ג'ורדן ולהתנהל עם ההנחתות של קראוס. ללא השחקנים שידעו להתנהל בשדה קרב הטיטאנים שבין ג'ורדן לקראוס — לא היתה שיקגו בולס של הניינטיז. לא היתה השושלת המפוארת הזו. מייקל ג'ורדן כנראה לא היה האגדה שהוא. בלעדיהם לא היה הריקוד האחרון.