"ליטפתם אותנו, סגרתם בבוידעם והלכתם. זה מעליב"

"אי אפשר לבוא למיליון איש שבכל זאת עשו משהו במדינה הזאת, לסגור אותם במרתף ולשכוח מהם. לומר: 'מעכשיו לא סופרים אתכם יותר'. יש פה אנשים שעדיין יצרנים, מלמדים, מרצים, תורמים, בריאים. לא כל מי שמעל גיל 67 הוא בהגדרה חולה סופני בפוטנציה", כך אומר בכעס אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר.

משבר הקורונה תפס את הלוי בן ה־85 כשהוא בשיא כוחו: מרצה מבוקש שמסתובב בארץ ובעולם, חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית ועד לפני כמה חודשים דירקטור פעיל בקבוצת עזריאלי. השגרה שלו נגדעה כמו זו של כל אזרחי ישראל והעולם, אך לתחושתו הגישה של הממשלה כלפי בני גילו היא בבחינת חיבוק שמסב יותר נזק מתועלת.

ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי צילום: עמית שעל

"אני בן 85 היום ואני לא חולה ואני עובד ואני משתכר. עבדתי 46 שנים בשירות המדינה, ואני מסוגל עוד לעבוד. למה שאשב סגור בבית? אין שום סיבה. אני יודע שיש עוד רבים שחושבים כמוני. אנשים בעלי יכולת שלא רוצים לקחת ממישהו אחר. לכלוא אותם בבית — לא רק שזה מעליב, זה מצביע על יחס. פעם המונח זקן היה מונח של כבוד. פעם זקני ישראל היו המנהיגים, עכשיו זקן הפכה להיות מילת גנאי. ליטפתם אותנו, סגרתם בבוידעם והלכתם".

"נהנתנות כזו לא היתה"

הלוי מודאג גם ביחס להחלטות שנלקחות בשם הדאגה לבריאות הציבור. "מעקבי השב"כ אחר חולי קורונה – בהתחלה אולי היה צריך לעשות את זה, אבל היה צריך לקבוע לזה מועד תפוגה ולא להרחיב את המהלכים האלה. ראיתי שעוד מנהל אגף רצה להרחיב לעוד מעקבים. מכאן הדרך לסוגי משטר שאני לא מאחל לנו היא קצרה".

ומעל הכל הלוי מתגעגע לתקופה שבה נבחרי ציבור הפגינו אחריות ודוגמה אישית. "ראש ממשלת ניו זילנד קיצצה את שכרה ב־20%. אולי לא תצמח מזה ישועה, אבל זה דבר סמלי חשוב, כי זה מראה שכאשר אנחנו יורדים בהכנסות שלנו, זה קורה מלמעלה עד למטה", הוא אומר. "אני חייתי בצנע. נולדתי לפני קום המדינה. הגעתי לפה בן 14, לפני שהקימו את המדינה. אני מסתכל אחורנית, אנשים התנהגו אחרת. שר האספקה והקיצוב הופיע בכל חודש ברדיו והודיע כמה תלושים יקבלו לביצים, בשר וגבינות. היו ויכוחים פוליטיים, אבל נהנתנות לא היתה. אין לי נוסחה לאיך לתרגם את זה להיום, אבל אם המענה הוא ממשלה של 30 ומשהו שרים — זו תעודת עניות איומה לממשלה של מדינת ישראל".

אז איך יוצאים מזה?

"אנשים לא יסתפקו במילים יפות כשאין להם מה לאכול, לכן קודם כל צריך להוציא אותם מהמצור שהם נמצאים בו. עברנו שלושה סבבי בחירות. זה מותרות, ועכשיו עוד מדברים על סבב רביעי. אי אפשר בערב לשפוך בטלוויזיה אהבה לעם, ואז לחזור הביתה ולדאוג לתפקידים של 120 חברי כנסת ושרים בממשלה. זה סביר שאחד מארבעה חברי כנסת צריך להיות שר? אם דורשים מהציבור לשאת בנטל, ההנהגה צריכה לשמש דוגמה אישית, ולא דוגמה לאינפלציה של דרישות פוליטיות".

אתה מתלונן על גנץ או נתניהו?

"אני מתלונן על כולם וגם על כל חברי הכנסת שנושאים באחריות למה שקורה פה. ויכוחים על מינויים בבית משפט עליון בימים כאלה? אלה סדרי עדיפויות מופרכים. אף אחד לא אומר: 'משוגעים, תרדו מהגג'".

"ארה"ב תדאג קודם לענייה"

כמי שעסק בכלל חייו הבוגרים בתחומי הביטחון, הלוי רואה לנגד עיניו תמונה רחבה ולא תמיד אופטימית. "המגפה הזו מכה אויבים וידידים בו זמנית. המכה שאנחנו סופגים פה בארץ – מתמודדים איתה גם איראן וחיזבאללה. השפעת הספרדית שהרגה 50 מיליון איש בסוף מלחמת העולם הראשונה — הרבה יותר מבשדה הקרב — לא מנעה את מלחמת העולם השנייה. אז אני לא יודע אם אפשר לבנות על זה שכתוצאה מהקורונה האיבה בין מדינות תפחת. היסטורית, האנושות הוכיחה אחרת".

הסיוע המסורתי מארה"ב יתבטל?

"הרמטכ"ל אמור להגיש תוכנית הצטיידות ענקית של צה"ל שעוד לא נידונה בגלל הקורונה. האינטרסים הביטחוניים של ישראל, כמו התמודדות עם האיום האיראני, מחייבים השקעות עצומות, אבל אני בספק אם ארה"ב של היום תיתן לישראל את מה שארה"ב של לפני הקורונה נתנה לנו. אובמה, לפני סיום תפקידו, חתם על תוכנית של 38 מיליארד דולר סיוע ביטחוני ב־10 שנים.

האם אנחנו יכולים לסמוך על העם האמריקאי שיפעל מתוך אהדה למדינת ישראל כשאצלו יש אבטלה?

"הידיד האמריקאי לא חטף סטירה, אלא מכה מסיבית בבטן של הכלכלה. יש מי שחושבים שמה שלא יהיה, הם ייתנו לנו בגלל 70 מיליון אוונגליסטים אוהדי ישראל. מנגד, יש גם היגד אמריקאי 'צדקה מתחילה בבית'. כלומר, עניי עירך קודמים, ועומדים להיות הרבה עניי עירך. עובדה שגם אנחנו, עם כל ההייטק, נמצאים עם מיליון מובטלים. יהיה פה מאבק אמיתי בין גישות שונות לגבי המשקל היחסי של הכלכלה מול הביטחון ומול הבריאות".