זמן בידוד של אשכול נבו

1. ספר | "תפוזי דם"

מאז לילה של רומן גארי ב"עפיפונים", לא מצאתי את עצמי נשבה כך בקיסמה של גיבורה ספרותית כמו זו שיצרה ליאורה רוזנפלד סופר. נועה של "תפוזי דם" תמימה, מצחיקה, אבודה, יודעת. ובעיקר נוגעת ללב. בבסיס הצבאי, בדירה התל אביבית. בפריז - כל הזמן היא מחפשת אהבה. משהו שימלא את החלל העצום שנפער בה אחרי שהתייתמה משני הוריה. ואתה הקורא מחפש יחד איתה, רוצה להיכנס אל בין דפי הספר ולהגיד לה "נסי לפתח עור עבה יותר". וגם: "בשום אופן אל תפתחי עור עבה יותר, תישארי בדיוק כמו שאת". אבל אי אפשר להיכנס לתוך ספרים (עדיין). אז אתה ממשיך לקרוא בתקווה שיהיה לה כבר טוב. ובידיעה שכנראה יהיה לה גם רע וגם טוב. כי אי אפשר להישאר לעד בת תשע עשרה.

אשכול נבו צילום: אביגיל עוזי

2. אלבום | "הולך ומתקרב"

התעקשתי לא להסתפק בספוטיפיי. ולחפש גם את הדיסק של אהוד בנאי, בשביל דף המילים. בשביל שאוכל לקרוא (ולא רק לשמוע). אהוד שר על חברות, הורות, זוגיות, ועל המקום המשוגע שבו אנחנו חיים. אני לא מבקר מוסיקה. לא יודע לנתח את ההפקה המוסיקלית ולא מסוגל עדיין להשוות את "הולך ומתקרב" לאלבומים אחרים של אהוד. אני רק יודע שכל פעם שאני מקשיב לאלבום הזה אני הולך ומתקרב לאיזו אמת פנימית. אינטימית מאוד. שלי עם עצמי. ושיש לי הרגשה שבדיוק מהמקום האישי, הצנוע הזה, של מי שאין לו רצון להרשים, אלא רק לשוחח בגובה הלב, האלבום הזה נוצר.

3. שיחת טלפון

פעם בני אדם היו משוחחים אחד עם השני. בשנים האחרונות עברנו להתכתב. עכשיו כשיש זמן (המון זמן) אני מתקשר לאנשים. בהתחלה הם קצת מופתעים. מה? שיחה אמיתית? אבל גם להם יש זמן (המון זמן), אז מתחילים לדבר. ופתאום אתה נזכר בקסם של הדיאלוג החי, הדו-צדדי. ופתאום נחשפים רבדים שלא נחשפו קודם. ויש אפשרות לסיעור מוחות. ולהעלאת רעיונות. התקופה הזו מרחיקה אותנו אחד מהשני. אבל היא גם הזדמנות להתקרב בדרכים אחרות. ואולי זה האתגר האמיתי שמגפת הקורונה מעמידה בפנינו: להמשיך להיות אנושיים גם בימים קשים. לעזור למי שאפשר לעזור ובמיוחד לעזור למי שחלש מאיתנו. ולהעניק אחד לשני חסד בכל אמצעי שעומד לרשותנו. הרי אהבה היא המערכת החיסונית הכי טובה.