הקשישים והחרדים מבקשים את ישועת בג"ץ

מוקד החיכוך הנפיץ ביותר בין בג"ץ לשלטון הוא התערבות בנושאי מדיניות ותקציב. הפיצוצים הגדולים ביותר של הביקורת על בתי המשפט היו כשהשופטים התערבו בהחלטות מסוג זה. מיגון בתי הספר בשדרות, הפרטת בתי הסוהר, קיצור תקופות כליאת המסתננים, מתווה הגז הם דוגמאות בולטות שהקימו את זעמם של הפוליטיקאים.

המקבץ הזה מייצג מיעוט מבוטל, מכיוון שבג"ץ נמנע לרוב מלהתערב בשאלות מדיניות ותקציב. ובכל זאת, יש דרכים "למשוך" אותו פנימה, לגרות את בלוטות ההתערבות: פגיעה בזכויות אדם, תקצוב לא שוויוני כשהשלטון "מזייף" קריטריונים כדי להיטיב עם מקורביו, כשהרשויות נמנעות מלקיים חוק שקובע מדיניות שהשלטון לא תיקצב, למשל בתחומי חינוך ובריאות.  

משען בבאר שבע, ש־13 מדייריו מתו מקורונה (למצולמים אין קשר לכתבה). “בתי האבות הפכו למלכודת מוות” צילום: חיים הורנשטיין

הקורונה מספקת הזדמנויות למכביר. בשבוע שעבר דחה בג"ץ את עתירתם של ארבעה עורכי דין חרדים — ידידיה לוונטהל, דוד איזקסון, משה ליפל וצבי זקס — שדרשו את הסרת הסגר מעל בני ברק. ביום חמישי הקרוב צפוי הדיון בעתירה במחדלי הטיפול בבתי האבות, שהגיש עו"ד אילן בומבך. שתי העתירות נוגעות במדיניות ממשלתית, אבל גם בגרעין הקשה של זכויות אדם.

אבל יש הבדל. עתירת עורכי הדין החרדים, שאליה הצטרפה גם עיריית בני ברק, כוונה נגד עשיית יתר, ואילו עתירת בתי האבות היא נגד עשיית חסר: בני ברק עתרה נגד "מעשה", ואילו בתי האבות נגד "מחדל". לכן קל יותר לבג"ץ לדחות את העתירה נגד הסגר ללא דיון, תוך שימוש בנימוק המקובל ש"אין דרכו של בית משפט זה להתערב בענייני מדיניות של הרשות, והדברים אמורים במיוחד כאשר מדובר במדיניות המתבססת על נתונים מקצועיים מובהקים, וההחלטה היא בעלת אופי מקצועי מובהק הנתונה לסמכותה ולמומחיותה של הרשות".

הסגר על בני ברק. “מוקד תחלואה חריג ומשמעותי” צילום: שאול גולן

השופטים אימצו את חוות דעתו של האפידמיולוג ד"ר אודי קלינר ממשרד הבריאות, שלפיה בשקלול כל הנתונים, "העיר בני ברק מהווה היום מוקד תחלואה חריג ומשמעותי שיפגע ביכולת המאמץ הלאומי להפחית את מקדם ההתפשטות".

לעומת זאת לעתירת "הקשישים", המתוכננת להישמע ביום חמישי הקרוב, שתי רגליים: הבדיקות והתקצוב. הדרישה לביצוע בדיקות נענתה לאחר הגשת העתירה ונותר התקצוב.

התערבות בג"ץ בהחלטות תקציב היא בעייתית מפני ששופטים לא אמורים להכתיב לממשלה את סדרי העדיפויות בהקצאת תקציבים ומשאבים. זאת מפני שאין להם – לא סמכות, לא מומחיות ולא אחריות. אבל עו”ד בומבך מזמין את ההתערבות אל תוך הסדקים הצרים שבכל זאת קיימים. כאשר "הרשות המינהלית לא פעלה לפי עקרונות יסוד של המשפט החוקתי או קבלת החלטה שלא על בסיס תשתית עובדתית ראויה ועדכנית, תוך שמירה על אמות מידה של סבירות ושוויון, או במקרים שהשפעת ההחלטות על זכויות האדם ברורה, או שנמצא שהחלטתה היא בלתי סבירה באופן קיצוני כדי חריגה מסמכות".

“הנחיה להזניח קשישים”

עתירת בני ברק נוסחה בצורה חריפה על סף המתריסה. עורכי הדין החרדים מאשימים את המדינה בפופוליזם ואפליה: "כך 'מקריבים' המשיבים את תושבי בני ברק במטרה לקנות ‘שקט’ תקשורתי. מתוך מטרה פסולה ובלתי ראויה... ספק רב לו למשל היה מדובר בעיר שאינה יהודית, האם מוטל היה סגר הדוק כל כך".

עו”ד אילן בומבך. “החלטה כמעט מודעת לזנוח לאנחות את החלשים מכל בחברה” קרדיט: יח"צ

גם העתירה של בומבך הולכת למחוזות הרחוקים של ההקרבה וההפקרה. היא מציפה את כל המחדלים שהתגלו בטיפול בבתי האבות, בעיקר אפליה אל מול בתי החולים הכלליים והיעדר פתרונות של בידוד והגנה דווקא אצל האוכלוסיות הפגיעות והחשופות ביותר. והיא לוקחת את זה להאשמה חמורה הרבה יותר: "גם אם הדבר אינו נאמר בריש גלי, ה'הנחיה' כיום הינה להזניח את הטיפול בקשישים", מכוון בומבך למקום שקשה לעכל.

"בתי האבות הפכו למלכודת מוות", מצוטט תחקיר של אתר התחקירים "שומרים". "זוהי כתבה קשה לקריאה", מסכם עורך הדין, "ממנה עולה החלטה כמעט מודעת לזנוח לאנחות את החלשים מכל בחברה".

גם החרדים וגם הקשישים הם קורבנות של טיפול כושל, כך נטען בשתי העתירות. אבל הכישלון בשני המקרים חורג, לדעת העותרים, מפעילות סבירה שלוקה בשגיאות כצפוי בזמנים אלה של ניבוי וטעייה. הכישלון נעטף במניעים זרים שמחמירים לאין ערוך את הפגיעה – דיכוי זכויות גורף שמלווה בסימון והוקעה חברתיים, כנטען בעתירת בני ברק; מחדלי אפליה, מניעת תקציב ו"הקרבת" הקשישים, כנטען בעתירת בתי האבות.

לא כמו תקופות אפלות

בג"ץ ככל הנראה לא יתמוך בייחוס זדון למדינה. בעתירת בני ברק השופט יצחק עמית אישר שאכן זכויות אדם נפגעות: "זכויות חוקתיות בסיסיות כמו הזכות לפרטיות, לקניין, לחופש העיסוק ולחופש התנועה בתוך ישראל נאלמות דום מול מונחים כמו סגר והסגר, כתר, מחסומי דרכים, איכון טלפונים על ידי השב"כ, ריחוק חברתי ועוד. כל אלה חולפים בסך לפנינו כמו חלום בלהה דיסטופי במדינה דמוקרטית שחירויות האזרח הן בבסיס קיומה. בימים של שגרה אמצעים אלה היו נפסלים על אתר כבלתי חוקיים בעליל". אבל הוא קובע שאין מנוס מכך ודוחה את ה"הפרזה והאנלוגיה לתקופות אפלות שראוי היה להימנע מהן". בעתירת בתי האבות, כך נדמה, יהיה קשה יותר להימנע מביקורת נוקבת יותר.