מאבדים שליטה: וירוס אלים במשטרה

כדי שהאלימות תתפוס כותרת, צריך שני מחוללי תשומת לב. הראשון, תמונה או סיפור חזקים במיוחד. למשל, הריגתו של סולומון טקה, הירי הקטלני באום־חיראן, והתמונה האקטואלית של השוטר פלנוב. ומחולל ה"תשומי" השני הוא שהאלימות הזו תתקרב אל האזרחים והאוכלוסיות המבוססות יותר, ולא תכה, תרתי משמע, באוכלוסיות חלשות כמו אתיופים, ערבים, חשודים ועצורים. לאלימות נגדם כבר התרגלנו פחות או יותר.  

שוטר בבני ברק צילום: צילום: איי אף פי

האלימות המשטרתית בימים אלה מוסברת בעיקר בשני אלה: הראשון, כשהנהלים לא מספיק מוגדרים. מה זה שהייה מחוץ לבית לזמן קצר? עשר דקות, 15 דקות? ואז השוטר מחליט ואוכף. השני, שיקול הדעת לגבי הסכנה שיש למנוע בכל רגע נתון. אצל חלק מהשוטרים התקהלות או שהות מחוץ לבית ייגמרו בטוב ואצל חלק ברע. תלוי גם באזרח. העצבים של כולם, אזרחים ושוטרים, מתוחים בימים אלה עד הקצה.

המשטרה היא זרועו האלימה והחוקית של השלטון מול האזרחים, אבל היא מתקיימת במרחב שבו הפיקוח עליה באמצעות מח"ש מוגבל והנהלים להפעלתה סמויים מהעין. וגם – הפעלתה מתקבלת בהבנה כשהיא נתפסת כהגנה על הציבור. למשל, במסגרת "פרופיילינג" (מול ערבים ואתיופים, למשל) או נגד חשודים ונאשמים, אז הציבור מעדיף סדר ציבורי וביעור הפשע והשחיתות על זכויות האדם של החשודים. הבעיה היא שההרגל נדבק ומתפשט. וכששוטרים מקבלים "הכשר" להפעלת אלימות בגזרה אחת, היא תתפשט בהדרגה גם לזירות נוספות. וכמו שהווירוס לא עושה פרופיילינג, גם האלימות המשטרתית בימי קורונה לא נתחמת רק לאזורים שהסובלנות הציבורית אליהם רחבה, והיא חודרת למעגלים רחבים יותר.