המאה ה-21 רק חיכתה למגיפה

משבר הקורונה מציב בפנינו עולם חדש של מצבים ודילמות. דברים שנראו לנו טריוויאליים כמו לחיצת יד, הליכה לים, ישיבה בבית קפה, מפגש עם חברים, סרט, קניות בקניון, כל מה שעשינו עד כה בטבעיות אגבית, הכל מוטל עכשיו בספק, עומד לבחינה מחודשת.

כל הקלפים שהיו בידינו נטרפו וחוקי המשחק שהיו לנו כטבע שני, כמו השמש שזורחת בבוקר, כמו קפה ומאפה - אינם רלוונטיים עוד. 

שרשרת הערך הזו שבנינו לנו, המבוססת על היותנו ספקי ערך זה לזה, משתנה לנגד עינינו והיא חוצה גבולות, מגזרים והבדלי תרבות. הכל עומד כרגע למבחן: שיטת הכסף, הכלכלה, הפוליטיקה, הממשל, הדת ותרבות הפנאי. והשאלות החדשות שהגיעו לפתע ומשום מקום, לא רק שהן מאתגרות את הסדר הישן והמוכר של הדברים אלא הן נוגעות בעצם טבענו האנושי. אהבה היא ריחוק. צירוף המילים הדיסטופי הזה המבטיח לנו הצלה וחיים בריאים, מנוגד ניגוד גמור לכל מה שמגדיר אותנו כיצורי אנוש, כבני אדם הזקוקים לקהילה, למשפחה ולמגע פיזי. 

בית קפה סגור. להיפרד מהרגלים ישנים צילום: יריב כץ

המאה 21 מתחילה באיחור אופנתי רק עכשיו. אבל התשתית כבר כאן מזמן. הטכנולוגיה, המחשבים, הסלולר, הרובוטיקה. כל מה שצריך כדי להעביר את האנושות אל שלב ההתפתחות האבולוציוני הבא, הכל כבר כאן. מזמן. השינוי המתין בסבלנות שנכיר בו. שנטמיע אותו בחיי היומיום ובקודשי הקודשים של התרבות הארגונית שלנו, בתכניות הפיתוח, בחיי המטרופולין, במבנים ובהרגלים התרבותיים שלנו.

את הכל עשינו בעצלתיים. הטבע האנושי שלנו, ההרגלים, הרתיעה הטבעית מכל שינוי שטבועה בנו כבני האדם, הפחד לשבש את המוכר, לשנות את ההרגל, את השיגרה, כל אלה בלמו את שלב האבולוציה הבא. המשכנו לנהל את החיים עם סמארטפון ביד, התמכרנו אל שפע המידע שבקצות אצבעותינו, אל מנעמי הטכנולוגיה שאפשרה לנו להתחבר, להתאחד, להתגבר על גבולות פיזיים ועל מרחק – התמכרנו אל סממני השינוי - אבל לא באמת הבנו אותו. לא באמת התכוננו לקראתו. לא באמת רצינו שמשהו ישתנה. והאמת היא שלא הייתה לנו סיבה. ולמה שנחשוב בכלל על שינוי הפרדיגמות של חיינו?

התמכרנו לאפליקציית וויז אבל המשכנו לעמוד בפקקים, ואיש לא עצר לשאול האם יש אולי דרך אחרת? והרי הטכנולוגיה הזו שמאפשרת לנו לקצר טווחים ולשוחח מרחוק עם קולגה בגרמניה או ברמת גן היא כבר כאן ומזמן אפשר לעבוד מרחוק, ללמוד מרחוק, לקנות מרחוק. אין לנו כורח לזרום בכל בוקר אל מגדלי המשרדים, הרי במחשבה פורצת גבולות היינו כבר מזמן יכולים לפתור את בעיית הפקקים באמצעות שימוש בטכנולוגיה לעבודה מהבית ולפגישות מרחוק.

אלא שלא נדרשנו לשינוי. כולם דיברו על משבר האקלים – אבל העולם די שתק. עד שבא הנגיף ובמחי יד השבית את הארובות והמפעלים, שיתק את התעופה וסילק את התיירים, ניקה את צעיף הזיהום הכבד מעל סין.

בתנועה קלה התגבר הטבע על מעשי ידי האדם, הזכיר לנו מיהו אדוני הארץ וכפה עלינו, באמצעות חלקיק מקרוסקופי קטלני ובלתי נראה, את הכורח לשנות.

בני אדם הם כמו מים. אי אפשר לעצור מים. הם תמיד ימצאו להם דרך. לחלחל, לפרוץ החוצה להתקדם ולזרום הלאה. קשה מאוד לעצור מים קשה מאד לעצור את בני האדם. התבוניות, המוח הגמיש שמאפשר לנו לשנות הרגלים ולהתמכר לחדשים, הדמיון וכושר ההמצאה יובילו אותנו ולהמציא את עצמנו מחדש, ליצור נורמות, הרגלים וצורות התנהגות חדשות שיתבססו במידה ניכרת על היכולות שהטכנולוגיה כבר מאפשרת לנו.

טבענו האנושי יישאר כשהיה, אבל קריאת ההשכמה של המאה ה-21 העירה אותנו ועכשיו אנחנו צריכים ללמוד לחיות איתה.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי