משבר הקורונה: בין נרטיב למציאות
אין דבר שמנהיגים אוהבים יותר מסימון אויב והתלכדות הנתינים המפוחדים מאחוריהם. מהבחינה הזאת, הקורונה היא אויב אפקטיבי הרבה יותר מאויב נוסח איראן למשל
13:1016.03.20
מאז פרוץ משבר הקורונה לחיינו, אנו עדים למאבק בין שני נרטבים מרכזיים המנסים למסגר את סיפור המגפה ולעצב את התודעה הציבורית: הנרטיב האחד - הקורונה היא אסון בריאותי וכלכלי בממדים היסטוריים, השני - קורונה זו שפעת קלה עם יחסי ציבור גרועים. בין שני הנרטיבים הדיכוטומיים הללו שוכנת לה כמובן המציאות.
גם את הנרטיבים הללו, כמו נושאים אחרים שעולים ויורדים מסדר היום, מעצבים ומתווכים עיתונאים ופוליטיקאים. רבים מהם כבר בחרו צד. יש אלה שמבנה אישיותם (החרדתי או השאנטי) הכתיב את הסיפור שבחרו להדהד באולפנים, אצל האחרים צריך לחפור קצת יותר עמוק ולחפש את האינטרסים האישיים, הכלכליים והפוליטיים שעמדו בבסיס ההחלטה איזה סיפור לספר.
מכל מקום, מעניין לבחון איך בונים נרטיב ציבורי ומעצבים תודעה. מנהיגים בכל העולם ממסגרים לנו את המציאות בסיפורים כדי ליצור הזדהות וסולידריות בנינו לבינם, בנינו לבין המסר ולהניע אותנו לפעולה בעת הצורך. נרטיב ציבורי, בניגוד לאינפורמציה ונתונים יבשים, מבוסס על ערכים משותפים וזהות, באמצעותם מבסס המנהיג את האתגר והמטרה המשותפת אל מול מצב של חוסר ודאות.
בנימין נתניהו השבוע צילום: אלכס קולומויסקי מרשל גנץ, פרופ' מאוניברסיטת הרווארד, מתאר שני מרכיבים מרכזיים בעיצוב נרטיבים ציבוריים: 'סיפור של אנחנו' (story of us) ו'סיפור של עכשיו' (story of now). בהופעותיו התכופות השבוע, הדגים רה"מ בנימין נתניהו את השניים. ב'סיפור של אנחנו' הוא הזכיר לנו כיצד עמדנו יחד בעבר מול אויבים חיצוניים (הגיע עד מלחמת ששת הימים), כיצד נענו לאתגרים ואיומים, וגם תיבל בסולידריות וערבות הדדית. "הקורונה אינה מבדילה בין יהודים ללא יהודים, בין ימנים לשמאלנים", חזר כמעט בכל הופעה. 'סיפור של אנחנו' נועד לצופף את השורות, לטשטש את המחלוקות, לעודד נאמנות ואחדות. ועל כן, זהו "זמן לממשלת חירום לאומית".
ב'סיפור של עכשיו' ממסגר המנהיג את האתגר הדחוף שניצב לפתחנו כאן ועכשיו. החלטות הרות גורל נדרשות מאיתנו ברגע זה ממש. החלטות שיכתיבו במידה רבה את העתיד של כולנו כאומה. אין דבר שמנהיגים אוהבים יותר מסימון אויב והתלכדות הנתינים המפוחדים מאחוריהם. מהבחינה הזאת, הקורונה היא אויב אפקטיבי הרבה יותר מאויב נוסח איראן למשל. האחרון נמצא פה תמיד וכבר לא מעורר עניין של דחיפות ובהילות יוצאת דופן. לעומת זאת, הקורונה היא 'סיפור של עכשיו'. אין זמן להרהורים או מחשבה, ולכן "אני קורא עוד הערב לבני גנץ...".
מה מלמדים אותנו הנרטיבים הללו? שנתונים, מספרים ואינפורמציה לבד הם כמעט חסרי תועלת במגרש הציבורי. הם טובים אולי לחדרי הדיונים ולסמינרים מדעיים (200 חולי קורונה זה הרבה או מעט?). מנהיגים, גם במגזר העסקי, זקוקים לסיפורים עם אתוס, עלילה, גיבורים, טובים מול רעים. ובעיקר סיפור פשוט, רגיש ואנושי שבכוחו לסחוף את ההמון ולעצב תודעה. בפוליטיקה, שליטה בנרטיב היא הכל.
הכותב הוא מייסד turba, הוא מומחה ל- storytelling ומיתוג
