דרמת הקורונה כבר גדולה על הצגת יחיד

משבר הקורונה ממשיך לטלטל עד העצם את מרקם החיים בישראל, ולא באופן זמני. צריך לשפשף היטב את העיניים כשמביטים במספרים שעד לפני חודש וחצי היו נדמים כלקוחים מסרט מדע בדיוני: אחוז האבטלה בישראל יזנק בתוך שבוע מ־4% ל־6%. מספר המתייצבים בלשכות התעסוקה זינק פי שניים עשר וחצי בתוך שלושה ימים. הנזק לתוצר נאמד במיליארדים ויוביל לצמיחה שלילית. רק נס יציל את ישראל ממיתון.

בתווך, עשרות או מאות עסקים קטנים ובינוניים שלא יצליחו לשרוד וחברות ענק שעומדות בפני פשיטת רגל. כדור השלג הזה, עדיין לא השלים את גלגולו בירידה לעבר המישור, הוא תוצר של משבר עולמי, שחולל וירוס הקורונה, אבל שורשיו גם בשורת החלטות שקיבלה ממשלת ישראל בחודש וחצי האחרונים, וביתר שאת בשבועיים האחרונים. סגירת גבולות המדינה, צמצום ההתקהלויות הפומביות וסגירת כלל מקומות הבילוי חוללו תגובת שרשרת שקשה לדעת איך תסתיים ומתי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים שכינס בסוף השבוע שעבר. תחושת אי הנוחות מתגברת צילום: יואב דודקביץ

שרים עם ידיים קשורות

בישראל התקבלו ההחלטות הרות הגורל הללו בחדרי חדרים. משבר הקורונה תפס אותנו בשיאו של משבר משילות חריף, חסר תקדים, ומתמשך שקצהו לא נראה באופק: הממשלה המכהנת היא ממשלת מעבר שתוקפה פג כבר לפני שנה, אחרי בחירות מועד א׳ באפריל 2019, ובכל זאת היא ממשיכה להלך בקרבנו כרוח רפאים חיה ובועטת. העומד בראשה עסוק בקרב הישרדות על חייו הפוליטיים, על מורשתו וחירותו האישית לאחר שהוגש נגדו כתב אישום אחד באשמת שוחד מרמה והפרת אמונים.

ממשלת המעבר האמורה שונה מאד בדמותה ובהרכבה מזו שהכרנו ערב ההכרזה על בחירות אי שם בדצמבר 2018: רבים משריה הוחלפו ומונו על ידי ראש הממשלה כאוות נפשו ולמטרה אחת בלבד: שירות צרכיו הפוליטיים בימי הדמדומים הפוליטיים שבין מערכת בחירות אחת לחברתה.

העובדה הזו הובילה, בין היתר, לכך שבמקום שלפחות יהיה יתרון מסויים לממשלה שחייה נמתחים כמסטיק, בדמות שרים עתירי ניסיון שמשבר הקורונה ניחת עליהם כשהם מכירים את נבכי משרדיהם לפני ולפנים. שלושה מהם: שר הבטחון נפתלי בנט, שר החינוך רפי פרץ ושר התחבורה בצלאל סמוטריץ׳ — הם שרים חדשים במידה כזו או אחרת, שמכהנים במשרדיהם תקופה קצרה וכממלאי מקום שידיהם קשורות.

אין איזונים ואין בלמים

נמשיך הלאה: שתי הכנסות האחרונות שנבחרו בישראל — הכנסת ה־21 והכנסת ה־22 — הושבעו לפרקי זמן קצרצרים שבמהלכם לא הוקמו ועדות כנסת בהעדר ממשלה וקואליציה, כך שממשלת המעבר פועלת ללא פיקוח פרלמנטרי כבר שנה ושלושה חודשים — והמונה דופק.

עד עכשיו פגע הפלונטר הפוליטי במשק הישראלי בעיקר בשל התקציב ההמשכי, חוסר הוודאות ואינספור הצעות חוק ומהלכים שנתקעו בצנרת, אולם מעברו השני של המטבע לא יכלה ממשלת המעבר הנצחית ליטול לעצמה סמכויות מופרזות, בשל הגבלות חוקיות ומשפטיות. אבל אז בא משבר הקורונה והפך את התמונה ב־180 מעלות. 

בתקופת משבר ממשלות נוטלות לעצמן סמכויות וכוח. אין מדובר במהלך דברים חריג. אבל עכשיו מתקיים רק צד אחד במשוואה. הכוח ניטל, פיקוח — אין.

במרקם החיים הדמוקרטי, בפרט בישראל שבה הכנסת נתפסת בימים כתיקונם כגורם מפקח חלש יחסית, חלק גדול מיישום תורת האיזונים והבלמים נופל על כתפיה של מערכת המשפט. משבר הקורונה תופס גם אותה ברגע של חולשה. מזה כמה חודשים נמצאת המערכת כולה — היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, ובתי המשפט — תחת מתקפה רבתי, בהובלתו של לא אחר משר המשפטים, אמיר אוחנה, עוד מינוי זמני בממשלת המעבר בשירות ראש הממשלה נתניהו. אוחנה הכריז באישון לילה, אור ליום שני, על מצב חירום במערכת המשפט והקפיא את הפעילות בבתי המשפט למעט דיונים דחופים. זאת אחרי שבשבוע שעבר הרחיב את סמכויותיו כך שיחולו גם בעת משבר בריאותי, משום שעד כה היו תקפות במצב חירום בטחוני. על אף שבאופן רשמי תוקף ההנחייה היה ליממה בלבד, זמן קצר לאחר פרסומה הודיע בית המשפט המחוזי בירושלים שמשפטו של ראש הממשלה (ושל שלושת הנאשמים הנוספים בפרשות 1000, 2000, ו־3000) לא יפתח ביום שלישי הקרוב כמתוכנן — וידחה לעשרים וארבעה במאי.

תג המחיר יהיה גבוה

חברו את כל אלה וקבלו את התמונה המלאה: ההמלצות במשבר הקורונה ההיסטורי ניתנות לדרג הפוליטי על ידי קומץ פקידים מצומצם, מוכשר ומקצועי ככל שלא יהיה, ומוכרעות על ידי ראש ממשלת מעבר, שלא זכתה לאמון הציבור, ושהוא עצמו נעדר רוב פרלמנטרי להקמת ממשלה גם בתום מערכת בחירות שלישית. ונאשם בפלילים.

תחושת אי הנוחות — שהלכה והתגברה כאשר שרי הממשלה ניצלו את מסיבות העיתונאים עתירות הרייטינג להחניף לנתניהו ולתפקודו במשבר — צריכה להפוך בשלב זה לזעקה העולה לשמיים.

לא רק המספרים ההולכים ומתבררים צריכים לעמוד מאחורי הזעקה, גם אופי ההחלטות צריך להכתיב את עוצמתה. ממהלכים מהירים וקיצוניים שכולם היו בגדר גזרות כואבות אבל מובנות, יחסית, לרוב הציבור, חצתה בסוף השבוע ממשלת ישראל את הקו למהלכים שמשמעותם פגיעה בזכויות הפרט.

בפועל, מדובר בעיקר בהחלטה להפעיל אמצעי מעקב דיגיטליים אחר חולי הקורונה. אבל הכיוון ברור, ובאוויר מרחפת גם האפשרות של הטלת מגבלות תנועה או עוצר כללי על אזרחי ישראל, תוך העברת המשק למתכונת חירום, וצעדים נוספים דוגמת כפיית בידוד במתקנים צבאיים או אזרחיים על חולי קורונה שמצבם קל.

במצב העניינים הנוכחי, ועוד הרבה קודם לכן, נדרש שינוי במנגנון קבלת ההחלטות. הכנסת ה־23 שתושבע היום מחוייבת להקים לאלתר את כלל ועדותיה. נבחריה הותיקים והחדשים מוכרחים להבין את גודל השעה והאחריות המוטלת עליהם כפרלמנט בשעת חירום. מילים רבות נשפכו על הצורך בממשלה רחבה בשעת משבר — זהו אכן צורך חיוני ויגדיל את אמון הציבור במהלכי הממשלה.

תג המחיר יהיה גבוה, ברוח הזמנים: ממשלה כזו עתידה לסדוק את המפלגה שכמחצית מהציבור הצביע לה במישרין או בעקיפין מתוך רצון להחליף את ראש הממשלה. זהו מחיר המשחק הפוליטי שנמשך כאן כבר שנה וחצי מבלי שאיש מצליח לקטוע אותו, וכשראש הממשלה מסרב בתוקף לפרוש עד תום משפטו. טוב היה לו ראש הממשלה או משרדי הממשלה היו מכריזים על הקמת ועדות חיצוניות שתייעץ לאנשי המקצוע ולדרג הפוליטי בקבלת החלטות. משרד האוצר הזכיר בימים האחרונים על הקמת ועדה כזו, אולם שמות חבריה לא פורסמו ולא ידוע אם כונסה כבר. מעבר לכך נדרשת שקיפות. הדוגמא הבולטת ביותר להעדרה נוגעת דווקא למהלך הרגיש ביותר שננקט עד כה — המעקב הדיגיטלי. עד למועד כתיבת שורות אלה לא פורסם למה ישמש האיכון. האם ישמש לאכיפת חובת הבידוד, או רק לצורכי השלמת החקירה האפדיומולוגית שגוזלת כוח אדם רב יותר ככל שהולכים ומתרבים הנדבקים. מומחים למשפט חוקתי מזהירים: "שימוש באמצעים כאלה למטרות מעקב יהיה קשה להצדקה״. שאלה נוספת שנותרה באוויר היא מדוע משרד ראש הממשלה לא מפרסם את חוות הדעת המלאה, המנומקת של משרד המשפטים שאפשרה לו להודיע על הצעד החריג — ויש האומרים — הבלתי הפיך הזה.

מימין: מנכ"ל משרד הבריאות ושר המשפטים הזמני. החלטות הרות גורל נקבעות על ידי ממשלת מעבר ופקידים צילום: אוראל כהן, אלכס קולומויסקי

סל הכלים המיוחדים לשעות חירום נגיש, יחסית, בישראל שמצויה מאז הקמתה באיום ביטחוני. התקנות שהשתמש בהם שר המשפטים אמיר אוחנה להשבתת מערכת המשפט הותקנו בשנת 1991, בזמן מלחמת המפרץ, כשנורו טילים על ישראל. השקיפות תהפוך מצרך חיוני יותר ויותר ככל שהשימוש בארגז הכלים לשעת חירום יתרחב. בסוף השבוע הוזכרה האפשרות של עוצר כללי. מדובר בצעד מרחיק לכת שקשה יהיה להצדיק אותו, לפחות בשלב זה ובתנאי קבלת ההחלטות הנוכחיים. גם אם עוצר הוכח כשיטה יעילה לכאורה לעצירת המגפה במדינות אחרות, מה גם שלא היו דומות לישראל בהיקף הנדבקים בעת שהוטל, וזה כולל גם את אוסטריה, האחרונה להטיל עוצר כללי על תושוביה לאחר שהגיעה ל־800 נדבקים, איש לא יודע מה תג המחיר של עוצר כזה.

וזה מוביל גם לצורך באמירה ברורה יותר בכל הנוגע להיבטים הכלכליים שמסתמנים לפי שעה כלא פחות קטלניים — ואולי אף יותר — מהוירוס עצמו. האם המדינה מכירה בחובתה לפצות נפגעים? איש לא יודע. הממשלה ממקסמת בשלב זה היבט אחד של תפקידה – הגנה על בריאות הציבור – אבל ספק מזניחה ספק מתרשלת בהיבטים אחרים. מכל הסיבות הללו פיקוח, דיון ציבורי, ושקיפות הם צו השעה.

יום השבעתה של הכנסת ה־23 הפך לדרמטי בהרבה מכפי שחשבנו. אם חברי הכנסת הוותיקים והחדשים יפנימו כמה כוח יש בידיהם, נקודת הזמן הזו עשויה לסמן את תחילת התהליך של חזרה לשפיות שלטונית, גם אם החזרה לשפיות בריאותית וכלכלית עדין רחוקה.