ביקורת סרט: הרופא המדומה דוליטל

איפשהו, עמוק עמוק בתוך הג’ונגל הסבוך והצפוף של “דוליטל”, מסתתר לו סרט קטן וחמוד. מסתתר ממש טוב, עד שכמעט אי אפשר למצוא אותו בתוך בלאגן אטומי של סרט שלחלוטין יצא משליטה.

 הכל ב”דוליטל” אומר דרשני — אין בסרט הזה בחירה אחת ברורה והגיונית. החל מהשאלה הגדולה הראשונה: מה לעזאזל עושה שם סטיבן גייגן בתפקיד הבמאי? גייגן זכה באוסקר על התסריט ל”טראפיק” ומאוחר יותר ביים את “סוריאנה”, עליו זכה ג’ורג’ קלוני באוסקר לשחקן משנה. בסרטים אלה ואחרים היה נדמה שגייגן נמשך לסרטים מבוססי מציאות העוסקים בתככים ומזימות גיאופוליטיים, ובהם הוא אכן הצטיין. אז מה לו ולסרט ילדים תקופתי גדוש אפקטים על חיות מדברות? לפי התוצאה — כנראה שכלום.

השאלה השנייה שמתעוררת היא מה לעזאזל חשב לעצמו רוברט דאוני ג’וניור, מפיק הסרט וכוכבו, כשהחליט לצייר את דמותו של דוקטור ג’ון דוליטל, הווטרינר שיודע לדבר עם החיות, כאדם דכאוני עם מבטא וולשי? ואיפה היה הבמאי שיעצור אותו? “דוליטל” הוא סרט דו־קוטבי: החיות מתפקדות כאתנחתאות קומיות בסיפור שהוא בעיקרו עצוב מאוד.

רוברט דאוני ג’וניור כדוקטור דוליטל צילום: © Universal Pictures

תחושת הבלגן של “דוליטל” אינה מקרית כי מתברר שמאחורי הקלעים גייגן אכן לא הצליח להשתלט על הסיפור, על האפקטים ועל הכוכב שלו. הסרט נדחה בתשעה חודשים, שני במאים חדשים הובאו על ידי דאוני לשכתב את התסריט ולצלם סצנות חדשות. זה לא עזר: כשיצא הסרט לפני חודשיים בארצות הברית הוא התרסק בקופות מה ששימש עדות מופלאה לכך שעל חוש הריח של הקהל קשה לעבוד.

בישראל — ארץ חובבת חיות מונפשות מדברות — הסרט יוצא כאילו כלום לכבוד חופשות הפורים והפסח. מה שעורר ציפיה שהקהל האמריקאי אולי החמיץ יצירה גדולה. אבל התקווה התמימה הזאת הלכה והתבדתה ככל שהסרט המקוצר והמטולא הזה התקדם, עם דמויות שצצו לפתע ונעלמו בפתאומיות. כשרואים שני עורכים שונים חתומים על סרט אחד, דעו שהיתה שם דרמה — לא תמיד זה לרעת הסרט, אבל כמעט תמיד יהיה שם סיפור על מחלוקות וגרסאות חלופיות.

דאוני ג’וניור, בתפקיד הראשי הראשון שלו אחרי סוף פאזת איירון מן בקריירה שלו, מגלם את הגיבור מספריו של יו לופטיג, במה שלרגעים נראה כמו הכנה למה היה יכול להיות פרויקט חייו של טים ברטון, עם ג’וני דפ במקום דאוני בתפקיד הראשי. דוליטל, המתאושש ממות אשתו, מוזעק למיטת חוליה של מלכת

אנגליה ויוצא עם חיותיו להרפתקאות חוצות אוקיינוסים כדי להשיג פרח פלאים שירפא אותה (טום הולנד ואוקטביה ספנסר, שמדבבים כלב ואווז, מופיעים בקולם כעת גם ב”קדימה” של פיקסאר, עוד סרט עם דרקון יורק אש, וטוב בהרבה). אפשר לצפות שסרט כזה, המציג את תבונת החיות מול רשעות בני האדם, יציג באופן אירוני עלילה ויקטוריאנית ויתן קול לרעיונות אקולוגיים ולזכויות בעלי חיים. אבל “דוליטל” — שבכל זאת מצליח לפרקים להיות הרפתקני ומשעשע — נכשל לחלוטין כיצירה בעלת נפח או משמעות, כזו שתצדיק את נוכחותה וקיומה.

והאמת, איש לא אמור להיות מופתע מזה. זו הפעם השלישית שדוקטור דוליטל מגיע לקולנוע ההוליוודי: בשנות ה־60 רקס הריסון גילם אותו במיוזיקל (עם השיר הקלאסי “מדבר אל החיות”); ובשנות ה־90 זה היה אדי מרפי — ובכל פעם הסרט נכשל, כלכלית או אמנותית. הרעיון של משל על חיות ובני אדם לא מפסיק לקסום ליוצרים, אבל בכל גלגוליו הקולנועיים דוקטור דוליטל מצליח לדבר עם חיות אבל בשום אופן לא מצליח לתקשר עם הקהל.