העיבוד של הספר והסרט "נאמנות גבוהה" עושה את הדבר הנכון
הסדרה סוף סוף מחלצת את אהבת המוזיקה מידיהם האוזקות של גברים שבמשך שנים אכלו את הראש על “ליין של בס שאת חייבת לשמוע”
כל כך הרבה דברים יכולים להתפקשש בעיבוד של סרט קולנוע כה אהוב כמו "נאמנות גבוהה" לסדרת טלוויזיה. צריך רק להיזכר ב"לא יכולה בלי זה" של ספייק לי, שהיה סרט פורץ דרך ב-1986 כשרק יצא, והיה עיבוד טלוויזיוני ממש סתמי כשלפני שנתיים שודר בנטפליקס. והסיבה שאלה מוזכרים כאן בהקשר של "נאמנות גבוהה" היא שגם בסדרה החדשה של הולו שעלתה החודש כמו ב"לא יכולה בלי זה", הגיבורה היא אשה אפרו-אמריקאית החיה, עובדת ואוהבת בברוקלין. וגם כי הפעם, שלא כמו העיבוד לסדרה של ספייק לי, שבהחלט יכלו בלי זה, הפעם - אם להשתמש בסרט אחר של ספייק לי - עשו את הדבר הנכון. הכל בסדרה החדשה הזאת נכון.
נתחיל בליהוק של זואי קרביץ הנהדרת (“שקרים קטנים גדולים”) לתפקיד רוב (קיצור של רובין), בעלת חנות תקליטים בברוקלין, שאוהבת כמו הגיבור המקורי של ניק הורנבי, לערוך רשימות של חמישה דברים שהם הכי: כמו למשל מערכות יחסים שהכי כשלה בהם. זה ליהוק מושלם. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים, במיוחד כשהיא פורצת את הקיר הרביעי ופונה ישירות אל הקהל בבית. היא בהתחלה קצת חמוצה מדי, וגם הנטייה שלה להרס עצמי מטפסת טיפה על העצבים, אבל עם הזמן (והזמן הזה קצר, כי עשרת הפרקים המוצעים נשתים בזה אחר זה), היא מציגה עוד ועוד גוונים לאישיותה ואהבת המוזיקה שלה. כשהיא מקבלת לידיה תקליט של דייוויד בואי שכל כך חשקה בו, מכיתה ח’, זה נוגע ללב. זה עוד דבר כה נכון בסדרה - אהבת המוזיקה, והשירים, הנשמעים רק כשמישהו בסדרה מקשיב להם.
זואי קרביץ בתפקיד רוב ב”נאמנות גבוהה”. “עונה על הדרישה העכשווית למגוון של שחקנים ותפקידים” צילום: hulu
אין ספק שליהוק אשה יפה וקוּלית כבעלת חנות לתקליטי ויניל בברוקלין עושה עם “נאמנות גבוהה” חסד. זה גם עונה על הדרישה העכשווית למגוון של שחקנים ותפקידים, וגם מחלץ את אהבת המוזיקה מידיהם האוזקות של גברים שבמשך שנים אכלו את הראש על “ליין של בס שאת חייבת לשמוע”.
אין מה לעשות, ההעדפה ההיפסטרית לתקליטים של פעם, וההכתבה הסנובית של טעם מוזיקלי משובח, נשמעות טוב יותר כשהן באות מפיה של אשה המסוכסכת עם עצמה ומחבלת בכל מערכות היחסים שלה, מאשר מזה של גבר. בגרסת הספר של ניק הורנבי מ־1995 ושל הסרט עם ג’ון קיוזק משנת 2000, זה עבד טוב, כי זה התאים לזמנים ההם. ההתנשאות על דיסקים היתה בגדר חשש ולא רק סוג של בון טון. אהבת תקליטים עדיין היתה בחיים. אף אחד לא קרא להם ויניל, כמו שאיש לא הקפיד לציין שהוא מצלם במצלמת פילם. אנשים הבינו אז את משחק המילים של HiFi - מערכת אודיו משוכללת - וקיצור של High Fidelity, נאמנות גבוהה ביחסים רומנטיים, ללא צורך בהסבר.
הפרק הטוב ביותר של הסדרה הוא באמצע שלה, ובו רוב מקבלת טלפון מאשה עשירה במיוחד ממנהטן (פארקר פוסי המעולה תמיד), שרוצה למכור אוסף
תקליטים מדהים - כולם בעטיפות המקוריות - אוצר של ממש. זאת עלילה שהופיעה בספר אך לא בסרט. אבל העסקה שהאשה מציעה היא סוג של ברית עם השטן או לפחות דורשת מרוב לעשות שקר בנפשה המוזיקלית. היא עושה את הדבר הנכון (שוב המוטיב הזה), ועל הדרך מציגה את המיזוגניה בתחום חובבי המוזיקה.
חוץ מזה, החיים שלה ושל העובדים בחנות והחבריהם שלהם, מרגישים אורגניים. העדכון לימים האלה הוא טבעי, זאת הודות לכתיבה המעולה של היוצרות ורוניקה וסט ושרה קוזרקה. העובדים בחנות התקליטים אמנם אוהבים דיסקו, אבל לגמרי מזלזלים במובילי דעה באינסטגרם, אנשים שקונים קפה ביוקר, והכי - אנשים שבמקום לשאול מוכר שעומד מולם, עושים על שירים שאזאם.
