"היום שאחרי לכתי": סרט לא מתקשר
אחרי סצנת פתיחה מלהיבה בספארי הופך סרט הביכורים של נמרוד אלדר לעמום ועגום, ומנסה לספר על דמויות לא ברורות
"היום שאחרי לכתי", סרט הביכורים של נמרוד אלדר, נפתח עם עשר דקות נפלאות. באמת, עשר הדקות מהיפות והמפתיעות שנראו באחרונה בקולנוע הישראלי.
- “ללקוחות שלי מספיק שהן יודעות מה הן לובשות"
- הסרט "פרשת המים": מדשדשים במים רדודים
- הסרט “יוצאים מן הכלל": לוחץ באופן מניפולטיבי על בלוטות הרגש של צופיו
מנשה נוי מגלם וטרינר שעובד בספארי ונדרש לטפל ביגואר חולה. בעשר הדקות האלה הסרט מכניס אותנו לעולם לא מוכר וגורם לנו להרגיש פליאה וסקרנות, וגם אינטימיות, כאילו הוא מייצר לנו מיד סביבה ביתית ומוכרת.
מנשה נוי ב"היום שאחרי לכתי". לא מתקשר צילום: איתי מרום
כשהווטרינר יוצא מחדר הטיפולים ונתקל ברחבי הספארי ברכב משפחתי שלא מציית לחוקי המקום, מתבררת עד מהרה הבעיה של הדמות: הוא מצוין עם חיות ולא מתפקד ליד בני אדם. מרגע שהוא עוזב את מקום העבודה שלו ומגיע הביתה גם מסתיים הסרט הטוב והמלהיב, ואת מקומו תופס סרט עמום ועגום, על דמויות לא ברורות.
הסרט מספר על אלמן (מנשה נוי) שבתו המתבגרת (זוהר מידן) נעדרת, והוא די אדיש לכך. אחרי שהיא חוזרת, היא נועלת את עצמה בחדר ומנסה התאבד.
האב, שלא יודע מה לעשות עם הנטיות האובדניות של בתו, יוצא איתה לנסיעה לכיוון ים המלח, לבקר קרובי משפחה שאולי יבינו אותה יותר. וכך, הסרט הלא אחיד הזה - על שתי דמויות אטומות ולא מתקשרות - כל הזמן משנה כיוון, סיפור וטון. זו דרמה משפחתית? זה סרט מסע? זה סרט חברתי על מצב ההתיישבות? זה כנראה בלילה גבשושית של הכל, אבל אף אחד מתתי-הסיפורים האלה לא באמת מעניין.
הכל בוסרי בסרט הזה, שבהיעדר יכולתו לספר סיפור, מנסה לייצר אווירה. סרטים אכן לא זקוקים לסיפור כדי להצטיין, אבל הם כן חייבים לכל הפחות להמיר את הפרוזה בנקודת מבט פיוטית, והסרט הזה נכשל גם כאן וגם כאן.
