פחונים, קברים וצרכני זנות - מה מסתתר מתחת לכיכר אתרים?

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. המשפט המוכר הזה מציג את הדרישה של האנושות להיסטוריה "אובייקטיבית" באור בעייתי. הוא למעשה טוען כי אין היסטוריה כזו - אובייקטיבית, אלא ישנם נרטיבים של קבוצות הנשזרים לכדי סיפור. את הסיפור הזה מספרת כל תרבות לעצמה ובדמותו היא בונה את בתיה, עריה, כיכרותיה ומגדליה. ולכן יותר ממה שמבנים מספרים את ההיסטוריה של העיר, הם מספרים את הסיפור על המנצחים שבנו אותה, על מאבקי הכוח שמניעים אותה, ועל הקבוצות השונות המתקיימות במרחבה.

קבר עבד אל נאבי על מצוק הכורכר צילום: כתב העת ארכיטקטורה 1985

סיפורה של כיכר אתרים הוא דוגמה מאלפת לשכבות ההיסטוריות שמגולמות מפלס מפלס בתוך קומפלקס ברוטליסטי של מאבקים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. מאבק על זכרון, מאבק על הזכות למגורים, מאבק על בעלות הציבור על נכסי הטבע שלו, המאבק על זכות הנשים לבטחון אישי והפסקת הפיכת גופן למושא החפצה הנצרך מעל בימות חשפנות, מאבק על מרחב עירוני נגיש חי ומותאם לבני אדם, רגילים, שלא בגובה מגדלים. מהפוסיקט ומועדון הקוליסאום, מלון מרינה הישן, שכונת הפחונים שהייתה קודם לכיכר ועד בית העלמין למתי הכפר הערבי הסמוך שמתו ממגיפה קטלנית, הרבה לפני הקורונה. מה נגלה אם נקלף את שכבות הטרסות המשתפלות אל הים?

המרחב הפיזי משקף את יחסי הכוח של החברה צילום: גלעד קוולרצ'יק

1902 - כשזיכרון טראומת הדבר השחור, זו שמחקה 50% מאוכלוסיית אירופה עוד מבעבע, מגפת הכולירה פורצת ומסרבת להרפות. אחת ההתפרצויות הגדולות הייתה במצרים במפנה המאות ה-19 וה-20 ועברה דרך קהיר לסיני, לעזה, לוד ולרחבי הישוב בארץ ישראל. כחצי מאה קודם לכן, כשיפו צוברת תאוצה כעיר הפרדסים עם יצוא משגשג של פירות הדר, החלו גלי הגירה ממצרים למלא את הארץ. יש הטוענים כי הובאו המהגרים על ידי העוסמאנים לצרכי פיתוח מערכת הרכבות והתגוננות לקראת התלהטות היחסים עם המעצמות האירופאיות, יש יגידו כי מדובר בהגירת עבודה עצמאית וטבעית. כך או כך החל מרחב מישור החוף של פלשתינה להתמלא בכפרים חדשים. אחד מהם הוא הכפר סומייל. 

הזיכרון האחרון לבית העלמין של הכפר סומייל צילום: כתב העת ארכיטקטורה 1985

הכפר, הידוע גם בשם 'אל מסעודיה', השתרע על המרחב שכיום ממוקם בין הרחובות אבן גבירול במערב, רמז במזרח וז'בוטינסקי מצפון.מדרום הוא גבל באדמות ביצתיות שאינן ראויות למגורים. כשמגפת הכולירה הכתה בפלשתינה אנשי הכפר סומיילהחלו לחלות ולמות בהמוניהם, הביצות מדרום לא היטבו עם מצבם. כעת היה עליהם לקבור את מתיהם בחופזה. כך הוקם על קצה גבעת הכורכר על קו הים בית הקברות המוסלמי "עבד אל נאבי". עברו השנים והמגפה שככה אך איום חדש ריחף מעל אנשי הכפר סומייל - הציונות הגיעה ובגדול. בעוד תל אביב הולכת ומתפתחת על ידי בורגנים גרמנים ומזרח אירופאים שרכשו קרקעות ובנו בה את בתיהם, החלו העימותים עם התנועה הלאומית הערבית להתחמם עד שהתלהטו לכדי מאורעות 1921 שפרצו בשוק מנשייה שבצפון יפו. אחרי מלחמת העולם הראשונה גלי ההגירה מאירופה התחדשו בזכות כניסת הבריטים לארץ. משעה שיפו הפכה מסוכנת ליהודים - הלכה והתפתחה לה שכונת פחונים לפליטים יהודים, הן מיפו והן מאירופה על החוף הצפוני של תל אביב, מתחת למצוק הכורכר שכיום אנו מכירים כגן העצמאות ומלון הילטון - זוהי שכונת מחלול. השכונה הוקמה כמחנה פליטים של ממש ובלוחות עץ, ארגזים ומשטחי זפת שיכנה את עניי הארץ. השם מחלול בטורקית מורה על 'אדמה ללא בעלים’.

מחנה פליטים על חוף הים | מבט מדרום על שכונת מחלול - היום כיכר אתרים וחוף גורדון צילום: וילי פולנדר

במצב הדברים דאז - תל אביב הייתה עוד בגבולות צומת הרחובות הרצל-רוטשילד, רחוב אלנבי רק החל את דרכו וכמובן השכונות הותיקות - נוה צדק, כרם התימנים ושבזי.  אך אדמת מחלול הייתה אכן אדמה שאינה שייכת לאיש. פחונים פחונים, צריפים צריפים - הלכה ונבנתה לה השכונה הזו ממש בסמוך לתל אביב המתפתחת טרם לקום המדינה, זאת בזכות גלי ההגירה האדירים מאירופה שכבר נכנסה למשבר הפוליטי הגדול בהיסטוריה.

שכונת מחלול נחלקה למחלול א’ הדרומית שגבלה בבית חרושת לאריגת משי בשם "דלפינגר יוחננוף",  ומחלול ב’ - הצפונית יותר שהשתרעה מבית העלמין של סומייל ועד לבית החורשת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ, שם גם היה מקום הסליק הראשון של ההגנה.

בית החרושת דלפינגר יוחננוף - מהמבנים הבודדים בתחומי מחלול צילום: אוסף אברהם סוסקין

בית החרושת של האחים לבקוביץ - שימש כמקום המסתור לסליק הראשון של ההגנה צילום: אוסף אברהם סוסקין

 1947 - במצב הפוליטי שהתלקח בארץ לכדי מלחמת העצמאות היה ברור לאנשי סומייל שבמלחמה הם יהיו אלה שיברחו מביתם. העיר תל אביב כבר הקיפה את סומייל מכל עבר ובמרוצת הימים שעד להכרזת העצמאות ננטש הכפר ואוכלס על ידי עולים יהודים. את קורות המרחב של הכפר עצמו עוד נספר, אך בית העלמין של סומייל נותר על כנו אי שם על מצוק הכורכר הנושק לים - בשכונת מחלול.

אחרי המלחמה בעוד הישוב בארץ חוגג את הקמת המדינה, מלקק את פצעי המלחמה, וממהר לכסות את שאריות הכפרים הערבים - כיאה למנצחים ומחברי נרטיבים, החלה שכונת מחלול להפוך למפגע אורבני מקולל. ואכן שכונה על חוף ימה של העיר העברית הראשונה, ללא חיבור למים, לביוב או לחשמל הפכה להיות מפגע של ממש. מפגע תברואתי, חברתי, כלכלי ותיירותי. אך מבחינת בכירי תל אביב אין סיבה לשקוד על פיתוחה, על מתן פתרון תשתיתי הולם לפחות עד שימצא פתרון. את השכונה יש לחסל ובהקדם כשם שיש לעשות בשאר משכנות העוני שנותרו בתל אביב של שנות ה-50' וה-60'. הגווארדיה התל-אביבית, שאהבה לראות בעירה מעוז בורגני מהוגן ומכובד, לא ראתה בעין יפה משכנות עוני ואת מעוזות הפשיעה וההזנחה שהתפתחו בהם. בכל זאת, מדובר ביוצאי גרמניה שנקלעו למעוז קולוניאלי-ויקטוריאני שהעדיפו לראות את עירם כמרכז אירופאי שנקלע בטעות ללב הלבנט, ואם כבר כך - אז שיתהדר בפיאצות רחבות - כמו באירופה.

וכך כשם שנעשה במנשייה, את שכונות המצוקה מחליפים מגדלי בטון - עוצמה ציונית מודרנית. אנשי מחלול מצדם ציפו לפתרון הולם  אך זה לא נראה באופק.

חוף הים בשכונת מחלול - הצריפים ממש על קו המים צילום: באדיבות אוסף חוה לירז

עוד בשנת 47' פורסם בעיתון "קול העם" מאמר חריף כנגד עיריית תל אביב שנדמה כאילו פורסם לאחרונה ביחס לכל מאבק תושבים המתחולל בעיר : "עיריית תל אביב הודיעה כי תהרוס את שכונת מחלול ותפנה את תושביה למושבה שרונה הנטושה. האם שאלו את תושבי השכונה אם הם מסכימים לסידור? האם דאגה העירייה למקום חלופי בטוח לתושבי שכונת מחלול? לא ולא! כי אין זה מתפקידם של אבות העיר. הרי העיקר הוא לשפר את נופה של תל אביב ואת שפת ימה."

צילום אוויר של כל מתחם שכונת מחלול ומצוק הכורכר - כיום כיכר אתרים צילום: אתר תל אביב 100

נדמה שהד.נ.א של תל אביב והיושבים בראשה הוא להכנס בצורה חזיתית למאבקים ארוכי שנים מול האוכלוסיות החלשות שבתחומה. ניתן להניח כי המאבקים הללו נענים במלוא העוצמתה של עיריית תל אביב לא משום החוש האסתטי המפותח של בכיריה, אלא, משום שהקרב על הבניית המרחב הפיזי הוא קרב פוליטי לכל דבר. האוחזים בכוח מעדיפים לשמר את אונם וכוחם בדמות מגדלים ולא בדמות שכונות עוני.

כלשעצמה מלחמה בעוני ומיגורו היא משימה לאומית ראשונה במעלה - אין שיחלקו על כך. אך סיפורה של מחלול דומה להפליא לסיפורו של כפר שלם וכן לסיפורה של נווה שאנן - מיגור העוני כשהוא נעשה באמצעות דחפורים ובטון - איננו ממוגר, אלא רק מועבר לפריפריות של אותם מגדלים באדוות הולכות ומתרחבות. כך מי שמבקש להיות במרכז, בצנטרום ההגמוני המחזיק בכוח, מבקש מהחלשים יותר לפנות עצמם, מוטב בלא אלימות, ולגשת אל משכנם הטבעי - בפריפריה. זו אותה המדיניות שנחשפו אליה יהודי ארצות ערב שהגיעו מערי הבירה המפוארות בלבנט היישר אל עיירות הפיתוח השוממות. את המוטיבציה לפתרון חברתי ארוך טווח למשכנות העוני - קשה היה למצוא בתל אביב של אותם שנים, וקשה למצוא אותו גם כיום. זה לא כל כך מתיישב עם הסיפור שמספרים לעצמם אנשי העיר האוחזים בכוח.  

מתחם המרינה, כיכר אתרים ובתי המלון - תוכנן על ידי האדריכל האיטלקי המפורסם לואיג'י פיצ'ינטו צילום: כתב העת ארכיטקטורה 1985

בשנות ה-60 עת הוחלט בעירייה על פיתוח חופה של העיר, הוזמן האדריכל האיטלקי לואיג'י פיצ'נטו להציע תוכנית עבור המרחב של מצוק הכורכר הצפוני. פיצ'נטו תכנן פרוגרמה ובה קומפלקס של פארק, בתי מלון, מרינה ופיאצה ענקית. בין הפארק לשדרת בתי המלון והמרינה הוחלט על הקמת שטח ציבורי שימשוך תיירים, על תכנונו הופקדו האדריכלים יוסף ויטקובר ויעקב רכטר. שנות ה-60 התאייפנו בתכנון המרחב מחדש, במאבקים מתמשכים ובפינוי איטי של צריפי מחלול.

המדרגות היורדות לים בשכונת מחלול- שם גם נמצא ד"ר חיים ארלוזורוב לאחר שנורה צילום: אוסף אברהם סוסקין

בשנת 1971 העבודות יצאו לדרך - הוקמה החברה העירונית לפיתוח קו החוף "אתרים". האדריכלים ויטקובר ורכטר תכננו קומפלקס מבנים חדשני ומפואר הכולל מבנה את מלון מרינה מצפון, שתי קומות מסחר מדורגות בחזית לים, מבנה עגול וגדול על קו גשר הגישה משדרות בן גוריון, שלושה מבנים קטנים יותר על קו הים ומרכז מסחרי מדורג. העבודות התקדמו במהירות והכיכר נחנכה בשנת 1975 בהשקה חגיגית. המבנה העגול המרכזי שימש כסניף של כלבו שלום, השאר יועדו לבתי קפה, מסעדות וחנויות - סה"כ אכלס הקומפלקס בשנותיו הראשונות כ-200 בתי עסק שונים והיה למרכז תיירות ומסחר מרכזי. אך החגיגה לא נמשכה הרבה זמן.

בראשית שנות ה-70 עבודות בניית הכיכר היו בעיצומן צילום: עיתון דבר

אחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים בנוגע לכיכר הוא הפרדת העיר, מכיוון שדרות בן גוריון מחוף הים. משהוחלט שרחוב הירקון ישמש כדרך מהירה הוחלט להגביה את הכיכר ולשקע את הכביש כדי שתנועת הולכי הרגל והמכוניות תזרום באין מפריע. אך מפאת ההכרח להותיר את הכיש גבוה מפני הים - הוחלט להגביה את מזרחה של הכיכר - כך הסביר מר רככטר בראיון עימו בשנת 1985 למגזין "ארכיטקטורה". עוד הסביר כי דווקא ההגבה הזו היא שיוצרת את הירידה המרשימה אל הים.

בנוסף, נטען כי המרקם האורבני של רחוב הירקון נפגע אנושות משום שלהולכי הרגל אין אפשרות לצעוד שם בנוחות וכי הכיכר קרעה את הרחובות החוצים אותה. רכטר מבחינתו טען כי הטיילת של חוף גורדון מצד אחד ורחוב "הירקון הקטן" - המקביל אל הירקון שהפך לדרך מהירה הם המענה להולכי הרגל.

יש שיסתפקו בזה ויש שיבקרו את זה. הברור הוא שתעדוף הרכבים על הולכי הרגל הוא אופנה תכנונית שכיום הייתה מתקבלת בפחות שיוויון נפש. אך קשה לשפוט את זה היום כשרכבים פרטיים הם מובן מאליו עד כדי שהפכו למפגע של ממש במרכזי הערים. מצב שלא היה בראשית שנות ה-70.

תוכנית הכיכר - ביקורות על שיבוש הדרכים להולכי רגל ועל קריעת הרחובות החוצים את הכיכר נשמעו כבר משלב התכנון צילום: כתב העת ארכיטקטורה 1985

כבר במהלך השנה הראשונה לפעילותה החלו הבעיות בכיכר אתרים להתגלות. ראשית צצה לה פרשת רשיונות העסק של הסוחרים בכיכר. בעלי העסקים החלו לקבל דו"חות מהערייה משום שלא קיבלו רשיון להפעלת עסק, מדוע? משום שהעירייה עצמה בנתה את הכיכר בחריגות בנייה גדולות כך שוועדת התכנון המחוזית טענה כי החריגות מחייבות שינויים בהסדרי התנועה ובאישור התוכניות מחדש. העירייה לא יכולה להוציא רשיון עסק למקום שנבנה ללא היתר בנייה כולו. העירייה מצד אחד עוברת על החוק מול ועדת התכנון ומנגד קונסת את בעלי העסקים על כי אין ביכולתה להפיק להם רשיון עסק. חלם ביורוקרטי למתקדמים.

בשנות ה-80 הכיכר כבר הפכה למרחב מפוקפק עם טענות על הזנחה, לכלוך ורעש מכוניות בלתי פוסק. שמועות על גורמים עבריינים שהשתלטו על החנויות הרחיקו את המבקרים ובפרק זמן קצר להכעיס הפרוייקט הכזיב את התקוות של בוניו והפך לכשלון מהדהד. מועדון הקוליסאום שנפתח בשנת 82' נתן לו עוד סיכוי.

הכיכר ידעה ימים יפים, אבל מעט כאלו צילום: L'archittettura cronache e storia

המועדון החליף את המשביר לצרכן במבנה העגול המרכזי ובהשקעה עצומה ב הפך למועדון הלילה החדשני הראשון בארץ - לייזרים, מגלשה שמחברת בין הקומות, וריבוד בצבע כסף בעיצוב האדריכל ישראל גודוביץ. המקום אכן הפך להצלחה מסחררת, והביא קהל רב לכיכר הננטשת. ועם זאת, מטבעו מועדון לילה מושך קהל, ובכן, בלילה ובסופי שבוע - הכיכר במהלך היום נותרה שוממת.

המצב הוביל את ראש העיר במלחמת המפרץ - ראשית שנות ה-90, שלמה להט, להתבטא בחריפות נגד הכיכר -  איחל כי טיל סקאד ינחת עליה. הרגשות הקשים שלו מבטאים את הסכסוך שהתגלע בין העירייה לבין הגורמים הפרטיים שבבעלותם הנכסים בכיכר, שהוביל עד לסגירת חברת האחזקה שאמונה על טיפוח הכיכרץ כך הפך המקום לחורבה של ממש עם ריח שתן חזק, עשבים שוטים ואשפה. בשנת 1999 מועדון הקוליסאום נסגר ונותר נטוש עד לשנת 2006. שבע שנים של כמעט כלו בכיכר. 

לאחר מכן ניסו להקים במקום מועדון חדש בהשקעה של 12 מיליון ש"ח אך זה לא הצליח להתרומם.

מגזינים וכתבי עת מהעולם הרבו לכתוב על הכיכר החדשנית והנועזת של תל אביב צילום: L'archittettura cronache e storia

בשנת 2012 פתח קובי מזרחי את מועדון החשפנות הפוסיקט. הקרקע הפורה ביותר לעסקים שכאלה היא במקומות שהרשויות מזניחות. ערך הנכסים יורד ומי שמוכן לפתוח עסק בהם, אלו העסקים והשירותים המודרים מהמרחב הנורמטיבי. כך ממש כמו בתי הבושות של נווה שאנן - המוכרים למשטרה, מוכרים לעירייה וממשיכים לפעול באין מפריע. כך גם בכיכר אתרים פעל מועדון חשפנות כשנטען נגדו כי הוא גם מציע בהחבא שירותי מין. מרץ 2017 - בעתירה שהוגשה על ידי 'מטה למאבק בסחר בנשים ובזנות' כנגד עיריית תל אביב ומשטרת ישראל הוחלט לשלול את רשיון העסק של הפוסיקט. במקביל נפתחה חקירת משטרה כנגד בעלי המקום בחשד שניתנו בו שירותי מין בתשלום, חקירה שנסגרה מחוסר ראיות. ב-2019 יוזמי פרויקט שיקום הכיכר החליטו כי לא יאריכו את חוזה השכירות של המקום והוא נסגר סופית.

מבנה הקוליסאום ששימש את מועדון הפוסיקט צילום: אוראל כהן

כיום הכיכר עומדת במוקד סכסוך מתמשך שבין העירייה לתושבים ולעמותה "לא למגדלים בכיכר אתרים" עמותה שראשיתה בעמוד פייסבוק אך משם הספיקה לעבור לדיונים אין ספור בבתי המשפט ובוועדות השונות. הישגיה מרשימים אך סיפור המאבק מעורר שאלות קשות בנוגע למי שאמון על שמירת האינטרס הציבורי, על שמירת נכסי הטבע והמרחבים הציבורים שהופקעו בקלות בלתי נסבלת. עיריית תל אביב בהליך מעורר תמיהה מכרה את רוב אחזקותיה במתחם ליזמים פרטיים, אלו החלו בתכנון המרחב מחדש לכדי פרוייקט מגדלים שעתיד לחסום את הים לחלוטין. רגע, לחלוטין רק עבורנו, הציבור הרחב. אותו חוף ים שלפני 45 שנה נטען כי נחסם בגלל הרמפה הקטנה שנבנתה בשגדרות בן גוריון ומובילה לכיכר אתרים, כעת  הגדילו לעשות והחוף יחסם בארבעה מגדלים.

מאבק התושבים נשא פירות ואכזבות

משעה שתוכנית השיקום נגנזה והשטחים בבעלות העירייה - החניון והכיכר, נמכרו ליזמים פרטיים - לתושבים נותר להאבק רק על גובה המגדלים שייבנו ועל השימוש שיותר בהם.  יזמי הפרוייקט, קרן JTLV, תכננו להקים שלושה מגדלים על כיכר אתרים ועוד מגדל במקום מלון קרלטון בגובה של 40 קומות. לאחר מאבק מול ועדות התכנון והוועדה לשמירת הסביבה החופית הצליחו התושבים להגביל את גובה המגדלים ל-25 קומות . מנגד קיוו ששימושי המקום ישארו לצורכי מלונאות והתאכזבו מהחלטת הוועדה שקבעה - 70% מהמם יועדו לשימושי מגורים ורק 30% למלונאות.

הכיכר היום צילום: ירון ברנר

אם כן, ההתכתבות של מתכנני הכיכר עם מצוק הכורכר ויצירת כיכר מוגבהת יצרה אי אז בשנות ה-70  כיכר רחבה ויפה עם נוף משגע ליפו מדרום ולרידינג מצפון, אך מאידך הובילה לקומפלקס ברוטליסטי מסואב ומלא מעברים נסתרים שיצרו קרקע להזנחה, לכלכוך, ובעיקר יצרה מרחב שלא כל כך רואה אותנו - בני אדם, הולכי הרגל, משמתמשי המרחב העירוני שנאלצים להפקיע את גישתם אל חוף הים או לרחוב בו הם צועדים לטובת כביש מהיר. אך האופנה האדריכלית שחלפה לה היא עיניין הפיך ואת הכיכר ניתן להנמיך ולשנות ואפילו לתכנן מחדש את כלל המרחב.

הדבר שנדמה כי לא ישתנה הוא הקשר בין מוקדי הכוח והאופן בו הם מתכננים את המרחב הפיזי שלנו לצרכיהם. אם תחילה היו אלה אנשי סומייל שהובסו במרחב ולאחריהם אנשי מחלול - במצב הדברים הנוכחי מי שמובס הוא הציבור כולו. זה שהופקע ממנו שטח ציבורי על חוף הים של כולנו. עיריית תל אביב בעבר ביקשה לפאר את חוף ימה וספגה על כך ביקורת למכביר, כיום נדמה כי מי שאינו יושב בראש קרן השקעות נדל"ן - אפילו לא נכלל ברשימת השיקולים התכנוניים. מי שזכאי למבנים מפוארים שיספרו את הנרטיב שלו הם הקרובים לצלחת, שוכני המגדלים. אנחנו נשאר כנראה רק אלה שמציגים להם למטה תפאורה של עיר בזמן שהם שקועים במבט אל האופק הפתוח מן המגדל שיהפוך את האופק שלנו לחסום ומרוחק.