הרפורמה בבריאות נפש - טיפול דרך החור של הגרוש
אנשי האוצר והבריאות חייבים להפנים שכל הביטויים המכובסים על רפורמות ותכניות לאומיות, הם דרך עקלקלה ובעייתית להתמודדות עם תחום הסיוע הנפשי, במקום לאפשר לאזרחי המדינה ליהנות ממענה מסודר בתחום בריאות הנפש
"מטרות הרפורמה בבריאות הנפש הושגו. מספר ימי האשפוז הפסיכיאטרי ירד", נאמר לי לאחרונה בפגישה באגף התקציבים באוצר. ישבתי שם, הבטן התהפכה והמילים נעלמו.
בואו אספר לכם איך נראית ההצלחה הזאת של הרפורמה מצידו השני של המתרס, כפי שאני חווה יום יום כפסיכולוגית, העובדת במחלקה פסיכיאטרית.
בשבוע שעבר נאלצתי לשחרר מהמחלקה מטופלת, כיוון שמצבה השתפר. לא הייתה הצדקה, לכאורה, להשאירה באשפוז. אלא, שבקהילה, עדיין אין לה מענה ומשענת. היא השתחררה מטיפול בעצימות גבוהה במחלקה - אל הריקנות בבית. אפשר להניח שאילו נשארה לאשפוז עוד שבוע-שבועיים במחלקה, הייתה יכולה בין היתר לתאם באופן מיידי את העזרה לה היא זקוקה בקהילה, ולא ליפול בין הכיסאות ולחכות לעזרה בביתה הריק. לא אופתע אם בקרוב מצבה יתדרדר מחדש, והיא תחזור לאשפוז אצלנו.
מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי (ארכיון) צילום: shutterstock
זוהי המציאות, כשטיפול בנפש נעשה דרך "החור של הגרוש".
אי אפשר לספור את היקף האשפוזים הארוכים, בלי לחשב את מספר האשפוזים החוזרים, או תוך התעלמות ממשמעות הטיפול בקהילה ועלותו.
טיפול בנפש אינו רפואה טהורה. כאן נדרשת גישה שונה מאשר בחלקיה האחרים של מערכת הבריאות.
כך למשל, אי אפשר לתקן את 'חוק החינוך המיוחד', ולשלב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל, בליווי הסיסמאות השחוקות על הכלה וחשיבות השילוב, בלי לתקצב אנשי מקצוע, שיכשירו את המורים במערכת החינוך לקראת השילוב עצמו, ויתמכו במורים לאורך השנה.
כך למשל, זו טעות לקבוע בחוזרי מנכ"ל: איזה מחלקות בבתי החולים צריכות להעסיק פסיכולוג רפואי, בלי לקבוע מהו מפתח התקינה הראוי, וגם בלי לפקח על הביצוע.
אי אפשר להכריז חגיגית על רפורמה בתחום התפתחות הילד, ועל הפסקת נוהג ההחזרים להורים על טיפולים פרטיים, כאשר התורים בקופות החולים מתארכים, בלי לתגבר באופן משמעותי את כוח האדם בקופות, כדי שתהיינה כתובות להמוני הילדים ולהוריהם, הזקוקים לסיוע בתחום התפתחות הילד.
בשירות הציבורי בארץ מועסקים כ-4,000 פסיכולוגים, כמעט כולנו בחצאי משרות. אנחנו מועסקים ברשויות המקומיות, בבתי החולים הכלליים, בבתי חולים לבריאות הנפש בקופות החולים ובמרפאות הממשלתיות. אנו מטפלים במגוון בכלל האוכלוסייה – מכל המגזרים, ובכל הקשיים: החל בחולים כרוניים, אנשים שעברו תאונות, ילדים המתמודדים עם קשיים שונים ואנשים הסובלים מהפרעות נפשיות קלות כחמורות.
אי אפשר לצפות מאיתנו לשמש כפלסטר על פצעים, בלי לתקצב, בלי להשקיע ובלי להנגיש את השירותים לציבור. בלי להוסיף עוד תקנים, עוד כוח אדם. חשוב לזכור כי ביכולתנו למנוע אצל אנשים קשיים, או לצמצמם עם התפרצותם.
חשוב לזכור את יכולתנו להחזיר אנשים במשבר אל מעגל העבודה, לחיים נורמטיביים. לעיתים אף למנוע את המשברים עצמם, או לפחות את החמרתם. היכולות הללו נפגעות בשל התשת הציבור בהמתנות ממושכות מדי לתור אצלנו.
אנשי האוצר והבריאות חייבים להפנים שכל הביטויים המכובסים על רפורמות, תכניות לאומיות, מכונים, עמותות, החרגות ותוספות, הם דרך עוקפת עקלקלה ובעייתית להתמודדות עם תחום הסיוע הנפשי, במקום לאפשר לאזרחי המדינה ליהנות ממענה מסודר בתחום בריאות הנפש.
היו עוד שני משפטים מהדהדים בפגישה ההיא באוצר: "אני שנתיים בתפקיד, ולא שמעתי מאף משרד את המילה פסיכולוגים", ו-"ב-5 דיוני התקציב שנכחתי בהם במשרד החינוך, מעולם לא שמעתי את המילה שפ"ח או פסיכולוג".
אמירות אלה משקפות את נחיתות הפסיכולוגיה הציבורית בתחתית סדר העדיפויות במדינה, וזה חייב להשתנות.
כדי להביא שינוי אנחנו הפסיכולוגים חייבים לצאת מ-ד' אמותינו, מחדר הטיפולים, ולפנות החוצה. מוטלת עלינו האחריות להסביר, וכן, גם ליחצ"ן, את התרומה האדירה של ההתערבויות הפסיכולוגיות לקבוצות שונות במדינה.
לא אכחיש. למרות שהכרתי את המנגינה המתנגנת ממשרדי הממשלה, בפגישה באוצר יכולתי ממש לחוש את האגרוף בבטן. לא נעים להיווכח עד כמה המערכת מנותקת. עד כמה הזעקות מהשטח לא נשמעות בקריית הממשלה בירושלים.
ירדן מנדלסון היא פסיכולוגית, נציגת פורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית
