מוני, בראבא ושובו של הקאמבק

המחזה: “הקומיקאים” (או בשמו המקורי “נערי הזהב”) מאת המחזאי היהודי־אמריקאי ניל סיימון עלה לראשונה ב־1972 ונהפך לאחת ההצלחות הבימתיות שלו. ב־1975 עלתה הגרסה הקולנועית בכיכובם של וולטר מתאו וג’ורג’ ברנס, ובישראל בתיאטרון הבימה ב־2003 בכיכובם של מוני מושונוב ושלמה בראבא. צמד קומיקאים, לואיס וקלארק, טיפחו במשך 43 שנה קריירה משותפת וכבשו את הבמות עד שנפרדו בשל מריבה. קלארק המובטל גר בדירה מוזנחת ואחיינו מנסה לסדר לו מדי פעם הופעות, ולואיס חי עם בתו ומשפחתה מחוץ לעיר. כשמגיעה הצעה כלכלית מפתה לקחת חלק בארוע טלוויזיוני המצדיע לבדרני העבר, השניים נפגשים ומנסים לשחזר את המערכון המוצלח ביותר שלהם כשברקע צפים הכעסים ומשקעי העבר.

החזרת ההצגה היא מין הצדעה למושונוב ולבראבא שיחגוג השנה 70. השניים החלו את דרכם לפני 40 שנה על במת תיאטרון חיפה בפרויקט של נולה צ’לטון ויצאו לקריירה מרשימה בכל המדיומים, ביחד ולחוד.

שלמה בראבא ומוני מושונוב בחזרות ל"הקומיקאים". “חוויה פנסיונרית מגלגלת מצחוק" צילום: אוראל כהן

המשתתפים: שלמה בראבא, מוני מושונוב, מיכאל מושונוב, סיגלית פוקס ונועה טסה.

הבמאי: אילן רונן שכיהן כמנהל אמנותי של התיאטראות החאן, הקאמרי והבימה וכן נשיא איגוד תיאטרוני אירופה. הוא ביים מאות הצגות בהן “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, “הסוחר מוונציה”, “חפץ” ו”מחכים לגודו”. ביים את תוכניות הבידור של מוני ובראבא בהן “הביצה והתרנגולת” ו”פתאום ביחד”.

“אני מאוד אוהב שמשהו אישי מהדהד בהצגה ולא סתם מעלים אותה עוד פעם, ומשהו במפגש עם מוני ובראבא שווה את זה”, אומר רונן. “יש חיבור עוצמתי בין הזוגיות שלהם לבין החומר שסיימון כתב. ההפקה בזמנו היתה הצלחה גדולה ואמרתי להם בחצי הומור: ‘ככל שתתבגרו, ההצגה תרוויח מזה. אז שיחקתם זקנים, ועכשיו אתם באמת מבוגרים’. אני אוהב סגירות מעגלים, וכשנוצרה ההזדמנות עם תיאטרון חיפה, תהינו אם זה יכול לעבוד. קראנו את הטקסט ומהתגובות הבנו שזה עדיין מצחיק ויצאנו לדרך. זו הצדעה לשני שחקנים מזן ורסטילי נדיר, ויש משהו מרגש במפגש איתם ובזה שמיכאל מושונוב, שהיה מגיע בתור ילד לחדר החזרות, עכשיו משחק איתם על הבמה. רק להפגיש ביניהם היה שווה, ואם כבר, אז עם ניל סיימון שהוא מתמטיקאי שמייצר מצבים מצחיקים, ועם זאת אנושיים. מבחינתי זו לא עבודה, זה סוג של בילוי, אבל לזכותם ייאמר שהם מאוד פדנטים ומקצועיים”.

כשאחיינו של קלארק, שאותו מגלם מיכאל מושונוב, אומר להם במחזה, “אני מאוד מתרגש לראות אתכם יחד אחרי כל כך הרבה שנים. לא רק בשבילי אלא בשביל מיליוני צופים צעירים שלא זכו לראות אתכם יחד”, הוא קולע לתחושותיו של רונן שאומר, “אני עושה את זה גם לקהל המבוגר שמכיר וגם לקהל הצעיר כדי שיכיר אותם”.

העבודה: “חוויה פנסיונרית”, צוחק רונן על תהליך העבודה, אבל את זה אפשר לשייך לגיל הביולוגי בלבד כי זה רחוק ממה שרואה מי שמשקיף מהצד על חדר החזרות. “לא עבדנו הרבה זמן אז יש מין געגוע, ויש להם היכולת להתפוצץ מצחוק זה מזה אחרי כל כך הרבה שנים”.

מוני מושונוב ושלמה בראבא אומרים ש”הפעם זה הבשיל סופית. אם בפעם הקודמת רק הסיפור התאים לסיפור האישי שלנו, הפעם גם הגיל. אז זו היתה חזרה כללית לקראת האירוע שמתרחש עכשיו”.

כשמושונוב ובראבא עובדים על הסצנות, קשה לדעת מתי זה חלק מההצגה ומתי זו המציאות ונדמה כאילו סיימון כתב את המחזה עבורם. הם מגניבים פה ושם איזה שטיק מהארסנל המוכר במינון הנכון ובמקומות הנכונים וזה פורט על נימי הנוסטלגיה בלי לחבל ביצירה המקורית. במסגרת המחווה לפועלם יצוצו פה ושם אלמנטים מוכרים כמו התפוח שבראבא מקלף וזורק לפח, וגם כמה בדיחות וקטע וידיאו עם תמונות מצעירותם ועד היום.

“הפעם”, אומר רונן, “ההצגה מהודקת יותר ומרגשת יותר בגלל השיחות שלנו בחדר החזרות שקשורות לגיל, להזדהות עם מצבם ולשאלות שעולות כמו כמה זמן עוד אפשר לעבוד ואיך. אמרתי להם, ‘אז זה היה לשחק, היום זה להיות! ככל שתביאו את עצמכם יותר, זה יהיה גם מצחיק וגם מרגש’”.

הבמה: במה ריאליסטית. במערכה הראשונה דירתו המוזנחת של קלארק עם חבל כביסה שהוא תולה בתוך הבית. המערכה השנייה תתרחש באולפן טלוויזיה. באחת הסצנות הם מסדרים את הרהיטים וכל אחד מזיז לשני את מה שסידר. “כמו סרט אילם קלאסי”, אומר רונן.

הצגה ראשונה: 11.3.20