האם מתערער מעמדו של הפיצוי ללא הוכחת נזק בתביעות להפרת זכויות יוצרים ובתביעות לשון הרע?

במגוון חוקים, וביניהם חוק זכות יוצרים וחוק איסור לשון הרע, קבועות הוראות המקנות לתובע זכאות לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסך של 100,000 ₪ כאשר זכויותיו הופרו. במהלך השנים הוראות חוק אלה גרמו לעידוד הגשתן של תביעות רבות לבתי המשפט בדרישה לקבלת הפיצוי המקסימלי או סכום דומה לו, ועל רקע תופעה זו התקבל תיקון חקיקה לחוק זכות יוצרים אשר מצמצם את המקרים בהם תובע זכאי לסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק, וכן ניתן לאחרונה פסק דין הקובע סייגים לזכות זו בתביעות לשון הרע. 

בפסק הדין המדובר, הידוע כפרשת קופלנד נגד מימון פרץ , תבעה חברת שילוט דיגיטלי כ-200,000 שקלים בגין שני פרסומים של הנתבע בפייסבוק (פוסט ותגובה), במסגרת קבוצה מקצועית בתחום השילוט הדיגיטלי. נקבע כי תוכן הפוסט מהווה לשון הרע, נוכח הלשון הבוטה שננקטה, במסגרתו כונתה החברה התובעת "חברה של גנבים רמאים ונוכלים", אולם לגבי התגובה נקבע כי אין האמור בו מהווה לשון הרע אלא הבעת דעה. בנסיבות אלה נפסק כי התובעת תפוצה ב- 14,000 שקלים, אך נוכח הפער ששרר בין סכום התביעה לסכום שנפסק – הנתבע לא חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה.

בית המשפט קבע כי בעבר הנגישות לפרסום הייתה נחלתם הבלעדית של אמצעי התקשורת הוותיקים ולא של האדם הפרטי. כיום, כאמור, המציאות השתנתה והנגישות היא לכל אדם. לפיכך, נקבע כי תובע שהגיש תביעה על סכום מופרז - לא יזכה להחזר הוצאות המשפט גם אם זכה בתביעתו, והוא אף יישא בסכום האגרה.

עו"ד רקפת פלד צילום: אוראל כהן

פסיקה זו נעשתה על רקע הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע לפיו "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים ללא הוכחת נזק, ובמשפט שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום". הסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק נקבע מתוך הבנה כי יקשה לאדם אשר שמו הוכפש לכמת את הנזקים שהסב לו פרסום שפגע בשמו הטוב, אולם אחת מתופעות הלוואי של מתן האפשרות החוקית לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק הייתה הצפת בתי המשפט בתובענות שהוגשו בטענה לפגיעה בשם הטוב במסגרתן נתבע הפיצוי הסטטוטורי במלואו. על רקע זה ניתן בסוף ינואר 2020 פסק דין של בית משפט השלום אשר קבע סייגים לקבלת מלוא סכום הפיצוי הסטטוטורי בתביעות לשון הרע.

באופן דומה גם חוק זכות יוצרים קובע בסעיף 56 א פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. ברקע לחקיקת סעיף זה, עמדו מחד גיסא מעשי הפרה של זכויות יוצרים נעשו כעניין שבשגרה (לרבות ברחבי המרשתת), ומאידך גיסא היה קושי לתובעים להוכיח נזק ממשי שנגרם להם כתוצאה ממעשי ההפרה. על מנת לחנך את הציבור שלא להפר זכויות יוצרים, ועל מנת לתת פיצוי של ממש בידי יוצרים שזכויותיהם הופרו – חוקק סעיף הפיצוי ללא הוכחת נזק.

גם הפעם, אחת מתופעות הלוואי של קביעת הפיצוי הסטטוטורי הייתה משלוח מכתבי אזהרה בדרישה לקבלת פיצוי בשיעור של מלוא הסכום שקבוע בחוק (100,000 ₪) בגין כל הפרה קלה כחמורה. בנוסף, בתי המשפט הוצפו בתובענות של יוצרים (בעיקר צלמים) אשר נעשה שימוש לא מורשה ביצירותיהם.

בעקבות כך החליט המחוקק לצמצם את התמריץ להגשת תובענות במקומות שבהם ראוי היה לשקול הגעה להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט בסכומים סבירים. וכך במסגרת תיקון 5 לחוק זכות יוצרים נקבע כי בעל זכות שהופרה לא יהיה זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק במקרה שהמפר העמיד לרשות הציבור ברשת האינטרנט יצירה אומנותית שהועמדה קודם לכן לרשות הציבור ובמידה שהמפר חדל מההפרה לאחר שקיבל הודעה על הפרת זכות היוצרים ושעה שהשימוש ביצירה לא היה למטרה מסחרית.

התיקון לחוק זכות יוצרים והפסיקה שניתנה בעניין סייגים למתן פיצוי סטטוטורי על פי חוק איסור לשון הרע עשויים להעיד על נטייתם של בתי המשפט לצמצם את המקרים בהם יוענק פיצוי סטטוטורי לפי התקרה המקסימלית ומדגישים את חשיבות ההחלטה על הסכום הנתבע כך שיהיה מידתי וסביר לפי הנסיבות הספציפיות של המקרה.

עו"ד רקפת פלד היא שותפה בגילת, ברקת ושות' מקבוצת ריינהולד כהן, מומחית לקניין רוחני.

אין במידע הכלול לעיל כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג שהוא, ובכלל זה ייעוץ משפטי, או תחליף לייעוץ כאמור, ואין להסתמך עליו בעת קבלתה של כל החלטה מכל סוג שהוא.