קריירה למרחקים קצרים: הסופרבול ה-54 יתקיים הלילה

ראחים מוסטרט, הראנינג בק של סן פרנסיסקו פורטיניינרס (49ers), לא נבחר בדראפט 2015. הוא היה שחקן שולי בקבוצת הפוטבול של אוניברסיטת פרדו ובגיל 23 הוחתם כשחקן גיבוי בפילדלפיה איגלז ושוחרר, הוחתם שוב בידי האיגלז כשחקן אימונים ושוחרר, הוחתם בידי מיאמי דולפינס ושוחרר, חתם בבולטימור רייבנס ושוחרר, הוחתם בידי קליבלנד בראונס ולא שיחק, הוחתם מחדש בידי הבראונס ושוחרר. הוא עבר גם בג'טס ובשיקגו ברס, שהחתימה ושחררה אותו שלוש פעמים. בשלוש העונות הראשונות שלו בליגה הוא שיחק ב־13 משחקים בלבד בארבע קבוצות וביצע רק שבע Carries - סחיבות כדור מעבר לקו ההגנה. ואז, באמצע עונת 2016 הוא הגיע לפורטיניינרס.

במדי הפורטיניינרס, בגמר האזורי נגד גרין ביי פאקרס, מוסטרט רשם את אחת ההופעות הגדולות בכל הזמנים בפלייאוף של ה־NFL. הוא רשם 220 יארדים עם הכדור וארבעה טאצ'דאונים במשחק. רק שחקן אחד בהיסטוריה של הפלייאוף רשם יותר יארדים בריצות עם הכדור. מוסטרט פשוט היה בלתי ניתן לעצירה.

כוכב ה־49ers ראחים מונסטרט. עדיין משחק אחרי חמש שנים בליגה צילום: USA TODAY Sports

אף אחד לא ציפה לזה. מוסטרט השיג רק 100 יארדים בממוצע למשחק בסן פרנסיסקו. אחרי המשחק, מוסטרט דיבר עם התקשורת וסיפק תובנות מדהימות על מקור המוטיבציה שלו. "לפני כל משחק אני מדקלם את התאריכים ואת השמות של הקבוצות שחתכו אותי", אמר. "הייתי בשבע קבוצות שונות. לפני כל משחק אני מסתכל על תאריכי השחרור שלי".

מוסטרט הוא שחקן נדיר, לא רק בגלל הישגיו יוצאי הדופן בפלייאוף הנוכחי ובהגעתו לסופרבול שיתקיים הלילה; לא בגלל שבגיל 4 הוא ירה לעצמו בבוהן של רגלו ועדיין הצליח להפוך לספורטאי; אלא בעיקר בגלל שבגיל 27, אחרי חמש עונות, הוא נשאר בליגה.

כ־1,200 שחקנים מאבדים את העבודה בתחילת העונה

משך הקריירה הממוצעת של שחקנים שמשחקים בעמדת הרץ האחורי (Running Back) כמוסטרט הוא 2.6 שנים. כנראה שאין בספורט המקצועני שחקן קבוצתי שסופג יותר מהלומות לגופו מאשר הרץ האחורי, שתפקידו הוא להיכנס לתוך קו ההגנה עם הכדור ביד במטרה לפרוץ את חומת האנשים־מקררים שמולו.

הווייד רסיברים (Wide Receivers, תופסים), שמקבלים את הכדור במסירות מהקוורטרבק ומאופיינים במהירות גבוהה במיוחד, חוטפים אולי פחות מהרצים האחוריים אבל גם הם פורשים בממוצע אחרי 2.8 שנה בלבד. קוורטרבקים, שבדרך כלל מוגנים על ידי שחקני קו ההתקפה שסופגים את המכות עבור האיש עם הכדור, מצליחים לשחק בליגה כ־4.4 שנים בממוצע. קיקרים, בועטים שכמעט אף פעם לא מתוקלים, הם בעלי הקריירה הארוכה ביותר בליגה - 4.9 שנים בממוצע. בכלליות, הקריירה הממוצעת של שחקן NFL היא 3.3 שנים לעומת כ־4.8 שנים לשחקן NBA או 8 שנים לשחקן כדורגל.

הקריירות כל כך קצרות בעיקר משום שהשחקנים הם לא פעם נכס חד־פעמי. הם מוחתמים, משוחררים, לא ממש מוכרים, לא ממש חשובים. הם אנשים עם גוף גדול וחזק שאפשר לזרוק לתוך המלחמה שהיא פוטבול מקצועי. כ־1,200 שחקנים מאבדים את העבודה כבר בתחילת העונה, כשסגלי הקבוצות מצומצמים מ־90 איש שעברו את מחנות האימונים וההכנה לעונה, למקסימום של 53 שחקנים. ומאחר שהקבוצות הן עסק שצריך להרוויח, רוב אותם 53 יהיו שחקנים צעירים, לא כי הם חזקים או טובים יותר, אלא בעיקר כי הם זולים יותר. שכר המינימום של רוקי עומד על כ־480 אלף דולר לעונה. שחקן עם שבע שנות ניסיון או יותר מקבל מינימום 915 אלף דולר. שחקנים רבים פשוט לא מקבלים חוזה כי הם יקרים מדי לקבוצה שמתמודדת עם תקרת שכר.

מטחנת בשר של התנגשויות ופציעות חוזרות ונשנות

בשנים המעטות בליגה השחקנים עוברים במטחנת בשר. אופי המשחק, שכולל ההתנגשויות מרובות של אנשים גדולים באנשים גדולים, מוביל לפציעות רבות. בדו"ח הפציעות האחרון של ה־NFL דווח על 224 זעזועי מוח — 10 יותר מבעונה שלפני כן. בממוצע זה 1.1 זעזועי מוח למשחק. לפחות 485 פעמים בעונה הקודמת היה חשש ששחקן ספג זעזוע מוח, כלומר קיבל מכה בראש או בצוואר ונבדק לחשש של זעזוע מוח. רבות מהמכות הללו אולי לא אובחנו כזעזוע מוח אך הן כן מובילות למחלת ה־CTE, מחלת מוח ניוונית שנובעת ממכות חוזרות ונשנות בראש.

לפי חלק מהמחקרים, כ־99% משחקני הפוטבול, מגיל תיכון ועד מקצוענים, סובלים מ־CTE או מחלת מוח אחרת כגון דימנציה. ב־NFL מתאמצים להוריד את מספר המכות בראש באמצעות חוקים חדשים, קסדות חדשות ונהלים חדשים — אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית שמדובר במשחק אגרסיבי, אלים ואינטנסיבי. בארה"ב רבים שואלים את עצמם אם זה בכלל אתי לצפות במשחקים, אבל השאלות הללו עדיין לא חדרו למיינסטרים והסופרבול עדיין צפוי לרתק מאות מיליוני איש למסכים.

פציעות ראש אינן הפציעות היחידות. בעונה האחרונה נספרו 47 קריעות של רצועות צולבות (10 פחות מעונה שעברה) ו־109 קריעות של רצועות ברך אחרות (ירידה של 17%). הפציעות הטראומתיות האחרות מרובות מכדי לספור אותן, שלא לדבר על מספר הפציעות שלא מגיעות לכדי הורדת שחקן מהמגרש.

פרישה לפנסיה בגיל 28 עם שלושה זעזועי מוח

לוק קיקלי, ליינבאקר של קרולינה פאנת'רס שהוביל את הקבוצה לסופרבול והיה מצטיין בליגה, פרש לאחרונה ממשחק בגיל 28 אחרי שלושה זעזועי מוח. "אף פעם אין זמן נכון לפרישה אבל עכשיו זה הזמן הנכון עבורי", אמר. קיקלי לא תיאר את זעזועי המוח כסיבה לפרישה אבל כנראה שמשהו לא מסתדר לו אם הוא מוותר על כ־20 מיליון דולר בחוזה.

קיקלי כמובן לא לבד. רוב גרונקובסקי, מכוכבי הניו אינגלנד פטריוטס, פרש רגע לפני גיל 30, וכמוהו גם הקוורטרבק של אינדיאנה קולטס אנדרו לאק. "הפוטבול הוריד אותי למטה, לא אהבתי את זה. איבדתי את האושר שבחיים שלי", הסביר גרונקובסקי. "ידעתי שהייתי צריך לתקן את עצמי. לא היה יום בחיי כשחקן פוטבול שלא סבלתי בו מכאב. כל השחקנים מתמודדים עם כאב".

"שחקנים נהפכו לחכמים יותר מבני הדור שלי", אמר ל"ניו יורק טיימס" קרל אלר, שחקן NFL משנות השישים והשבעים שנכנס להול אוף פיים. "הם אוספים מידע לפני ההחלטות הקשות. אני לא חושב שלנו היה את אותו המידע". והמידע מוביל רבים לפרישה מוקדמת. אולי כדי להציל את עצמם מהכאב, אולי כדי להציל את עצמם מניוון המוח. רבים מוותרים על מיליונים, רבים מוותרים על הסיכוי להרוויח מיליונים. רבים מוותרים אחרי שהבינו שלא ירוויחו מיליונים מהספורט.

"המבנה של הפוטבול מעוצב כדי שסוכנים ובעלי קבוצות ירוויחו", אמר ל"שיקגו טריביון" רוברט וו. טרנר, מחבר הספר Not for Long: The Life and Career of the NFL Athlete שחקר יותר מ־140 שחקני פוטבול בשלבי קריירה שונים. "הגוף שלך כשחקן לא יחזיק מעמד הרבה זמן, וכל החוזים תלויי ותק. ככל שאתה יותר צעיר ואפשר להשתמש בגוף שלך יותר — כך משלמים לך פחות".

אז השחקנים פורשים בגיל צעיר מאי פעם והליגה רווחית יותר מאי פעם: בעונה הקודמת ה־NFL הכניסה יותר כ־16 מיליארד דולר (יותר מכל ליגה אחרת בעולם), והקבוצות סיימו ברווח תפעולי ממוצע של כ־102 מיליון דולר בשנה. הפער העצום בין רווחי הקבוצות והבעלים לבין הוויתור של השחקנים מוביל את הליגה כולה לדיון על הסכם העבודה הקיבוצי שיסתיים בתוך עונת 2020. השחקנים דורשים יותר: יותר זכויות, יותר כסף, יותר ביטחון תעסוקתי, ובאופן כללי רוצים נתח גדול יותר מההצלחה הפיננסית של הליגה העשירה ביותר בעולם שמרוויחה על חשבון גופם ונפשם.