"יהלום לא מלוטש": כולם הספידו את הקריירה של אדם סנדלר, אבל אז הגיעה נטפליקס

"רוברט דה נירו מתחיל להיות לחוץ כשהוא לידי", אמר אדם סנדלר על הבמה כשקיבל ב־8 בינואר את פרס השחקן הטוב ביותר מטעם איגוד המבקרים האמריקאי, הגוף שפרסיו מזניקים את עונת הפרסים ההוליוודית.

באופן מפתיע, זו הפעם הראשונה שסנדלר זוכה בפרס כלשהו על המשחק שלו, והוא קיבל אותו על תפקידו בסרט "יהלום לא מלוטש" ("Uncut Gems"), שעלה למסכים בארה"ב בסוף דצמבר וצבר עד כה כ־40 מיליון דולר בקופות, סכום עצום לסרט עצמאי ומחוספס שהופק בתקציב נמוך, ושמלהק את סנדלר בתפקיד הפוך לטייפקאסט שלו — זו אינה קומדיה. מסוף השבוע הקרוב הסרט יהיה זמין לצפייה גם בישראל בנטפליקס.

אדם סנדלר ב"יהלום לא מלוטש". תמיד מגלם גבר תינוקי ולא מתפקד בעולם הגדול צילום: Courtesy Netflix

חברי איגוד המבקרים לא היו היחידים שבחרו בסנדלר כשחקן השנה שלהם על פני דה נירו וחואקין פיניקס. הוא זכה בעוד תארים ומועמדויות. אבל מצביעי האוסקר לא נסחפו בגל האהבה הזה. "יהלום לא מלוטש", אחד הסרטים הכי מדוברים של החורף באמריקה, לא קיבל שום יחס מהאוסקרים. "החדשות הרעות: הסנדמן לא מועמד לאוסקר", כתב סנדלר בטוויטר, כשהוא מתייחס לעצמו כהרגלו בגוף שלישי בתור הסנדמן. "החדשות הטובות: הסנדמן יכול סוף סוף להפסיק ללבוש חליפות".

סנדלר (53) נכנס לחיינו לפני 30 שנה, כשהצטרף ל"סאטרדיי נייט לייב" ב־1990 ונשאר שם חמש שנים. ב־15 השנים אחרי שעזב את התוכנית הוא כיכב בכמה מהקומדיות האמריקאיות המצליחות ביותר בעשורים האחרונים: "נער המים", "זמר החתונות", "אל תתעסקו עם הזוהן" ו"מגודלים" היו מלהיטיו הגדולים ביותר.

ברובם שיכלל סנדלר את הדמות שהפכה מזוהה איתו - של גבר מגודל וילדותי, עם נטייה לעצבים ולהתפרעות. קצת בדומה לדמויות שגילם ג’רי לואיס בסרטיו המפורסמים, גם סנדלר התמחה בסרטים שבהם הוא הציג את הצד האינפנטילי שלו, איש מבוגר שמתנהג כמו תינוק. וכמו שהיה עם ג’רי לואיס בשנות ה־60, גם עם סנדלר מבקרי הקולנוע לרוב לא אוהבים את הסרטים האלה, אבל הקהל בכל העולם מתגלגל בהם מצחוק.

הרצף המצליח של סנדלר המשיך בערך עד 2010, אך אז נדמה היה שהוא עומד לצאת מהאופנה וסרטיו התחילו להיכשל. אלא שקרה דבר משונה: בעוד שנתוני הקופות סבלו מצניחה חדה, ונדמה שהאולפנים הגדולים כבר פחות מתלהבים להפיק לו סרטים חדשים, הנתונים של נטפליקס, ששידרו אז ב־VOD רק תכנים של אחרים, הציגו תמונה שונה: הם שמו לב שהסרטים של סנדלר, גם אלה שנכשלו בקופות, היו להיטים בקרב המנויים שלהם. וכך ב־2014 נטפליקס ביצעה את מהלך התוכן הגדול הראשון שלה כשחתמה עם סנדלר על חוזה שבו הוא יפיק עבורם ארבעה סרטים בעבור 250 מיליון דולר. סנדלר היה כוכב הקולנוע הראשון שהבין לאן נושבת הרוח ושהעתיד של לא מעט אנשי קולנוע עומד להינצל דווקא על ידי שירות הסטרימינג.

הסרט הראשון בחבילה, “ששת המופרעים”, הוכיח שסנדלר ונטפליקס יודעים מה הם עושים. המערבון הקומי נקטל על ידי המבקרים, אבל הוא היה הסרט הכי נצפה של נטפליקס ל־2015. ב-2017 נטפליקס הזמינה מסנדלר חבילה של ארבעה סרטים נוספים. אחד מהם, “תעלומת מיסתורין”, בו הוא כיכב לצד ג’ניפר אניסטון, היה הסרט הכי נצפה של נטפליקס לשנת 2019.

לצד הקומדיות אחת לכמה שנים סנדלר לוקח על עצמו תפקידים רציניים יותר, אולי כדי לאתגר את עצמו כשחקן, אולי כדי לעבוד עם במאים שהוא מעריץ, ואולי כדי לזכות מדי פעם גם בתשואות המבקרים: “מוכה אהבה” של פול תומאס אנדרסון הוא עדיין הגדול שבהם, ובו מגלם סנדלר דמות שדומה להפליא לדמויות שהוא מגלם בקומדיות שלו: גבר־תינוק כמעט חסר יכולת תפקודית בעולם הגדול, אבל הפעם לא בקומדיה של טעויות והרפתקאות, אלא בדרמה שקורית בעולם האמיתי.

שיתוף הפעולה עם נטפליקס נתן לסנדלר את המנדט ואת הביטחון להתרחב לתפקידים לא צפויים, כמו למשל בסרט “סנדי וקסלר”, מעין “דני רוז האיש מברודווויי” של זמננו, בו מגלם סנדלר סוכן שחקנים לא יוצלח. וסנדלר גם שידך בין נטפליקס לבין הבמאי נואה באומבך, שליהק אותו ל”סיפורי מאירוביץ’”, בתפקיד קורע לב לצד קומיקאי ניו יורקי יהודי אחר, בן סטילר.

ואז הגיעו האחים בני וג’וש ספדי. כבר 13 שנים שצמד האחים היהודים מניו יורק עושים סרטים כמעט מחתרתיים, שבהם הם הבמאים, התסריטאים והעורכים. לפעמים אחד מהם גם משחק, ולפעמים אחד מהם גם מצלם. הקולנוע הריאליסטי והמחוספס שלהם, המצולם באפס תקציב ברחובות ניו יורק, הפך אותם ליקירי הפסטיבלים ובהדרגה גם שמות מוכרים יותר התחילו לשתף אתם פעולה. האחים ספדי (קרובי משפחה רחוקים של האדריכל הישראלי־קנדי משה ספדיה) אוהבים לעשות הכל הפוך. רוברט פטינסון חתיך? אז הם יהפכו אותו לדמות לא אטרקטיבית בסרטם “Good Time”. אדם סנדלר מצחיק, אז הם יציגו אותו בתור הלוזר הכי עצוב בעולם בסרטם החדש.

אולי תחושת הבהלה המתמדת של חיים בשיא הנואשות שלהם היא שמשכה את מרטין סקורסזי להיות המפיק האחראי של סרטם החדש. אבל צריך להבין שצמד הבמאים נמשכים באופן כמעט כפייתי גם לכיעור. “יהלום לא מלוטש” מתחיל עם צילום של רגל מרוסקת של כורה יהלומים במכרה באתיופיה, ומשם עובר לצילום של המעיים של הגיבור שלהם בזמן שהוא עובר בדיקת קולונוסקופיה. מעבר מתוחכם ודוחה בין מכרות האדמה ומכרות האדם.

סנדלר מגלם בסרט את דמותו של הווארד רטנר, שעובד ברחוב 47 בניו יורק, רחוב היהלומים של העיר. רטנר הוא יהלומן יהודי שלא מפסיק להסתבך, מצפייה בסרט על יהודי אתיופיה הוא מגלה את המקור לאבני האוֹפָּל, ומרגע שהוא משיג אבן אופל ענקית ולא מלוטשת שמוברחת בתוך דג, נדמה שהמזל שלו עומד להשתנות. אבל רטנר לא מצליח לשנות את הגורל שלו.

אילולא העובדה שסרטיהם של האחים ספדי תמיד גוררים את הגיבורים שלהם עמוק לתוך תעלות הביוב של החיים, “יהלום לא מלוטש” היה הופך לסרט מותח ומרתק יותר, ולא מסע בלתי נמנע אל הגיהנום. סנדלר השווה את הסרט ל”קאובוי של חצות” ו”אחר צהריים של פורענות”, ומוכיח שהוא יכול להיות שחקן דרמטי נוגע ללב. בניגוד לדמות שהוא מגלם כאן הקריירה שלו מוכיחה שהוא דווקא תמיד בר מזל.