סקי נגד האייטולות

בשבועות האחרונים התורים למעליות הסקי בדיזין הולכים ומתארכים. זו התקופה בשנה שבה רבבות חובבי שלג איראנים פוקדים את שערי אתר הסקי הגדול והמפורסם במדינתם — הנאה פשוטה ונגישה, אך גם אפשרות לנשום לרווחה לכמה שעות בתקופה שבה מתח ותסיסה שבו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים באיראן. קרונות הרכבל המיושן והמסורבל, שריד שנותר באתר עוד מהימים שלפני המהפכה האסלאמית, מתקשים לעמוד בקצב המבקרים הפוקד את המדרונות המושלגים בסופי השבוע.

דיזין, הנמצא בלבה של שרשרת הרי האלבורז הפראית העוטפת את הבירה טהראן, קנה לו בשנים האחרונות שם של "אתר הסקי הטוב ביותר במזרח התיכון", כפי שמתגאים בו השלטונות האיראניים בפרסומיהם הרשמיים. האתרים הטורקיים והלבנוניים — שם דבר בקרב גולשי הלבנט — מתגמדים בצלו ובגובהו.

שער הכניסה הצנוע לדיזין ממוקם בגובה 2,650 מטר, ומעליותיו מביאות את הגולשים בעצלתיים עד למסלולים בגובה של 3,600 מטר, עובדה שהופכת אותו, לטענת משרד התיירות האיראני, "לאחד מ־40 אתרי הסקי הגבוהים בעולם". בקרב יודעי דבר, דיזין נחשב כגן עדן אינסופי לגולשים מחוץ למסלולים ("אוף פיסט"). מרקם השלג האבקתי בו ייחודי ושונה מזה האירופי, כתוצאה מאקלים יבש במיוחד שמאפיין את האזור. בשל גובהו, עונת הגלישה על ההר יכולה להימתח עד מאי.

גולשי סקי איראנים דיזין צילום: Fatemeh Bahrami

כאמור, בעבור האיראנים משמעותו של ביקור באתר הפופולרי טומנת בחובה יותר מעוד הזדמנות להתפלש בשלג. שם, בלב ההרים המושלגים אשר נמצאים בסך הכל במרחק של 90 דקות נסיעה מטהראן השמרנית, ניתנת להם ההזדמנות להתרחק מעט מעינו הבולשת של המשטר, להשתחרר ולשחרר קיטור. מבקרים במקום מספרים שלמרות ההפרדה הקיימת במעליות הסקי בין גברים לנשים, מהרגע שמטפסים גבוה אל המסלולים, ניתן לחוש באווירה רגועה ומתירנית יותר. "כולם מתאחדים למעלה ויכולים לאכול יחד או לשתות קפה באחת המסעדות", מתאר ארון מרט, מ”האקונומיסט”: "בניגוד לטהראן, שם (בדיזין) ראיתי קווצות שיער בלונדיניות מבצבצות מתחת לכובעי הצמר וזרועות שנחשפות 'באופן שערורייתי'".

אולם נוכחותם של נציגי המשטר, כך מספרים המבקרים, אינה נפקדת לחלוטין. הסוכנים החטטניים של ה"ארשאד" (משטרת הצניעות האיראנית) מפתיעים לעתים ומבקרים באתר. ניתן לראותם בולשים ומחלקים "דו”חות" בעיקר באזור המעליות. הם אינם מרבים לטפס מעלה אל המסלולים. "רובם גולשים גרועים, אז גם ככה אנחנו יכולים לחמוק מהם", סיפרה ל”גרדיאן” גולשת בשם סוריאה. "בטהראן אני מרגישה לכודה. אני באה בחורפים לדיזין ככל שאני יכולה. כאן אני מרגישה חופשייה".

עבור האיראנים תחושת החופש לרוב מסתיימת כעבור כמה שעות. בניגוד לאתרי סקי ברחבי העולם, בדיזין ובשאר אתרי הגלישה ברפובליקה האסלאמית לא קיימת תרבות "אַפְּרֵה סקי" (הבילוי שלאחר הסקי), והנופשים המקומיים שבים בסוף היום לביתם. שלטון האייתולות השמרני והחשדן אינו מעוניין בקיומה של תרבות כזו, שמהווה מבחינתם כר פורה ל"מעשים בלתי צנועים" וחתרנות פוטנציאלית כנגד המשטר.

אפשרויות לינה באתרי הסקי האיראניים בהחלט קיימות, אך בתי המלון לרוב מתוארים כמבני בטון אפרוריים, משמימים וישנים. דווקא בתי הקפה והמסעדות, שלכל היותר מגישים בירה לא אלכוהולית, הם האטרקציה המסעירה ביותר עבור הגולשים לאחר יום מפרך על ההר.

פרנסתם של בעלי המלונות במעלה הרי האלבורז כנראה גם לא תגיע העונה מהתיירים האירופים. עד השנה אלו הגיעו להרים במספרים הולכים וגדלים כדי לחוות "חופשת סקי שונה לחלוטין", אולם המצב הביטחוני והמדיני הרגיש שנוצר בחודשים האחרונים בין איראן לארה"ב טרף את הקלפים. מרבית מדינות האיחוד האירופי הוציאו אזהרות מסע מאיימות לרפובליקה האסלאמית בשל מה "שעשוי להתפתח למלחמה בלתי צפויה". סוכנות הנסיעות הבריטית Yello Adventures, אשר בשנים האחרונות שיווקה בהצלחה מרובה חופשות סקי חלומיות לאיראן, כתבה באתרה כי היא מקפיאה את הפעילות למדינה בהתאם להנחיות המשרד הבריטי האמון על הנושא.

אולי כשהמתיחות תשכך והאירופים ישובו למורדותיו של דיזין, החרמון האיראני גם יעבור את מתיחת הפנים שלה הוא כה משווע. האתר, שהוקם בימיו של השאה מוחמד רזא פהלווי, והפך גם למארחם של תחרויות סקי בינלאומיות אזוריות, לא זכה לשיפוץ מאז ימי המהפכה האסלאמית המפורסמת ב־1979. הבטחות מצד המשטר קיימות אך הביצוע נדחה כל שנה והתורים.

ועם כל זאת, מבחינה ספורטיבית בלבד, קצת קשה שלא לקנא באיראנים: לנו, ביום טוב, עדיין יש רק את החרמון שקורס תחת עומס ואפשרויות הסקי בו נותרות מוגבלות וצנועות. אפשרות אחרת בישראל היא לטוס הרחק לאירופה.