$
דעות

דעה

לעולם לא עוד? כרבע מניצולי השואה חיים בעוני

קיים דיסוננס צורם בין הממלכתיות, הטקסים והמיצוב הבינלאומי של טקסי יום השואה, למחויבות הממשלתית לניצולי השואה החיים כיום בקרבנו. 192 אלף ניצולים עדיין פה איתנו, רבע מהם חיים במצוקה, בעוני ובמחסור

ערן וינטרוב 18:4027.01.20

הרכבת האווירית של הנשיאים וראשי הממשלה מ-50 מדינות, באירוע שמהווה את אחד השיאים שלנו, היושבים בלבנט, ממלאת את כולנו בגאווה לאומית ובצדק.

 

 

פורום בינלאומי לזכרון השואה שמגייס את הקהילה הגלובאלית למאבק באנטישמיות, חשוב מאין כמוהו לישראל וליהודים ברחבי העולם. לשמוע את מלך ספרד אומר בעברית "לעולם לא עוד", מסייע בהעלאת המודעות הבינלאומית לטבח הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות ודוחק לשוליים את מכחישי השואה. עד כאן הכל טוב.

ניצולי שואה שחיים בעוני ניצולי שואה שחיים בעוני צילום: אלכס קולומויסקי

 

מה שמציק לנו בארגון לתת, זה הדיסוננס בין הממלכתיות, הטקסים והמיצוב הבינ"ל, לבין המחויבות הממשלתית לניצולי השואה החיים כיום בקרבנו. 192 אלף ניצולים עדיין פה איתנו, רבע מהם חיים במצוקה, בעוני ובמחסור.

 

האם זה לא החלק הכי חשוב ב"זכרון השואה"? איך אנחנו יכולים להשלים עם מציאות שבה אלפי ניצולים צופים בטקסים כשהם יושבים על כורסה, מכוסים אולי בשלוש שמיכות וחוששים להדליק את התנור, שמא לא יהיה להם כסף לשלם את חשבון החשמל? איך אפשר לא לנוע באי נוחות בכיסאות שהובאו לבית הנשיא לארוחת שף, ראויה ומכובדת, כאשר ישנם ניצולים שמעידים כי לא האמינו ששוב יצטרכו לחוש רעב, 75 שנה אחרי שחוו זאת כילדים בשואה? מישהו יכול לדמיין את סבתא או סבא שלו שצריכים לבחור בין שעות סיעוד לבין טיטולים, כשהם בני 85 או יותר, מכיוון שאין מספיק תקציב ממשלתי לשני הצרכים החיוניים האלה? ועוד לא דיברנו על טיפולי שיניים, מכשירי שמיעה, סביבה ביתית לא בטוחה שמעלה את הסיכון לנפילות ובדידות קשה.

 

מדינת ישראל עושה פעולות למען הניצולים, למשל בכך שיש להם פטור מתשלום על תרופות שנמצאות בסל הבריאות או באמצעות רנטות שונות שמקבלים חלק מהשורדים, בעיקר אלה שעלו לארץ בשנים הראשונות בסמוך להקמת המדינה. אבל מה לעשות, שזה לא מספיק. די להתבונן בעובדה שמדינת ישראל גוזרת על קשישים, ובהם ניצולי שואה שאין להם פנסיה - לחיות בעוני.

 

המדיניות הממשלתית היא, שקצבת הזקנה לזוג, בגובה של 2,342 שקל ובצירוף אבטחת הכנסה - עומדת על 5,117 שקל, סכום הנמוך מקו העוני, שמסתכם ב-5,750 שקל וגם כך אינו מספיק לחיים בכבוד. וזה כל העניין - אין לנו את הפריווילגיה להגיד ש"אנחנו עושים מה שאפשר" כי אין מספיק כסף. בשביל ניצולי השואה, שאחרוניהם יחיו בקרבנו עוד שנים ספורות, יש כסף.

 

אם יש תקציב לשלוש מערכות בחירות בשנה בעלות של כעשרה מיליארד שקל, אז שלא יגידו לנו שאין מאיפה לקחת. ועבור דאגה לניצולים, צריך הרבה פחות, להערכתנו כ-מאה מיליון שקל בשנה, עבור הצרכים האלמנטריים לניצולים הנזקקים ביותר. זו לא שאלה פוליטית או אידיאולוגית, אפילו לא שאלה של סדר עדיפויות לאומי. פשוט ענין מוסרי, ערכי, אנושי. לדאוג לאלה ששרדו את התופת, שהיו חלק מהדור שהקים ובנה את המדינה, הסבים והסבתות של כולנו, שמבקשים דבר אחד בסיסי - לסיים את חייהם בכבוד.

 

ואם אפשר, בסביבה בטוחה ולא לבד כל היום, עם מספיק אוכל מזין וחימום בחורף. בינתיים, מי שדואג שניצולים נזקקים לא יחיו בחרפה, הוא הציבור הישראלי, שמתגייס פעם אחר פעם.

 

בשטח, פועלים אלפי מתנדבים במסגרת תוכניות התערבות של עמותות הסיוע. ישראלים יפים שמקדישים מהזמן הפנוי שלהם, אחרי העבודה ולפני המשפחה. דואגים לארח חברה, שואלים מה נשמע, מביעים אכפתיות, מביאים איתם סל מזון באופן קבוע, מסיעים לאירועים חברתיים, מושיטים יד לעזרה. דואגים בעשייה יומיומית, ש"לעולם לא עוד".

 

לתרומת ציוד לחורף לקשישים וניצולי שואה היכנסו לאתר ארגון לתת.

x