היעדר הבהירות עלול להכשיל שופטים

עורכי דין אוהבים להתנדב, ובמיוחד הם אוהבים להקדיש מזמנם להתנדבות שבצדה גם התחככות עם שופטים. סוג של מצווה ושכרה בצדה. ה"שכר" גבוה יותר כשמדובר בשופטים שנגזר עליהם להופיע מולם, או אז הנכונות לתרום ולהתנדב מועצמת שבעתיים. והכל על חשבון זמנם הפרטי היקר, שהם נאלצים לבזבז בישיבות עם שופטים אלו, ואולי גם להמתיק עמם מינגלינג אישי ליד עמדת הקפה והבורקס. 

האם זה מחייב את פסילת השופט? המבחן שנקבע במשפט הישראלי לפסילה הוא מבחן "החשש הממשי" שרק בהתקיימו יפסול עצמו שופט מלשבת בדין. חשש זה מתקיים כשיחסי הקרבה בין השופט לעו"ד הם משפחתיים, כלכליים או חברתיים. מקרים שבהם שופטים פסלו עצמם ביססו את הגדרת היחסים החברתיים ככאלה שבהם השופט והעו"ד מבקרים זה בביתו של זה, מתארחים בשמחות משפחתיות ומבלים בטיולים קבוצתיים בחו"ל.

מימין: עו"ד רומי קנבל והשופטת רבקה מקייס צילום: מתוך אתר הרשות השופטת

כמובן שקרבה עשויה להתקיים בהינתן זיקות נוספות. למשל, כשעוה"ד תומך בקידומו של השופט, כמו בחתימה על עצומות תמיכה בו; או השתתפות שמית בצערו בפרסום מודעת אבל. מעגלים אלו, שכוללים את הזיקה שנוצרה בין השופטת רבקה מקייס לעו"ד רומי קנבל, מצויים ברף נמוך יותר מ"החשש הממשי", אך מבססים טענות למראית עין של משוא פנים וניגוד עניינים.

ד"ר לימור זר־גוטמן מכנה חששות אלו "חשש לניגוד עניינים אתי". שופט שמבקש לקיים אתיקה שיפוטית, גם כשאינו חייב לפסול עצמו, חייב ליידע את הצדדים בטיב הקשר, לציין כי אף שלהבנתו אין עילת פסלות לפי סעיף 77א' לחוק בתיהמ"ש, תיתכן פגיעה במראית פני עשיית הצדק ופתוחה לפניהם הדרך להגיש בקשת פסלות.

יש לחדד את ההבדל: בתלונות פסלות שבהן קיים "חשש ממשי", הכתובת לבקשה היא השופט עצמו. בתלונות על "ניגוד עניינים אתי" הכתובת היא נציבות התלונות. בהחלט ייתכן והתקיימו מצבים שבהם שופט ספג הערה משמעתית על אי־גילוי אף שלא הוכחה עילת פסלות. הבעיה היא שלצד המקרים המובהקים, ייתכנו מצבים של אי־בהירות על הרצף שבין "חשש ממשי", "ניגוד עניינים אתי" וקשר נקי לחלוטין שאינו מקים חשש, לא לפסילה ולא לעבירה אתית. היעדר הבהירות הזה עלול לעתים להכשיל את השופט.