דיני משפחה: עובדות, לא מוסר!
מוגש מטעם DUN'S 100
לפני כשנה הארץ געשה בעקבות פסק הדין בבג"צ השולל קיום זכויות שיתוף בדירת מגורים לבת זוג אשר בגדה בבן הזוג, והנשיאה חיות קבעה כי יתקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטים בהלכה שנקבעה בפסק הדין. לפני חודשים הגיע פרק ההמשך – "הבוגדת 2" – עת קבע בית הדין הרבני כי אישה שבגדה בבעלה תקבל רק 20% מהרכוש המשותף שנצבר לאחר שנת 2002 - מועד תחילת הבגידה. כותרות העיתונים ופרשנים משפטיים זעקו כי שיקולי מוסר חדרו למשפט הישראלי המודרני, וכי פסיקות אלה "מחזירות את מעמד האישה עשרות שנים אחורה". נראה כי מעבר לרעשי הרקע, חשוב לשוב אל העובדות; ובעולם המשפט העובדות והראיות הן החשובות, והן אלה שעמדו בבסיס הפסיקות האחרונות שנצבעו, באופן שגוי, בגוונים של מוסר.
בתורת המשפט ידוע הוויכוח המרתק של הפילוסופים הפוליטיים ה.ל.א. הארט והלורד דבלין. הארט טען כי המשפט אינו אמור לאכוף נורמות של מוסר הנראות ראויות למחוקק, ותפקידו של המשפט הוא למנוע נזק לאחרים, ועל כן אסור למדינה להטיל סנקציות כדי לאכוף ערכי מוסר. הלורד דבלין, טען מנגד, כי על המדינה, באמצעות המשפט, לאכוף ערכי המוסר, ובכך למנוע התפוררות חברתית. יש הסוברים כי ויכוח עתיק יומין זה עודנו רלוונטי למשפט בן ימינו, כגון בכל הנוגע לאיסורים שונים ושלילת זכויות מזוגות חד-מיניים. הדברים כמובן מקבלים משנה תוקף בשיטת המשפט הישראלית בה לדין ולדיין הדתי יש מעמד מחייב בתחום הנישואים והגירושים, וישנו חשש לא מבוטל ששיקולי מוסר דתיים יכריעו את הכף.
שיטת המשפט הישראלית בדומה לשיטות משפט מתקדמות אחרות מבוססת על התפיסה הפילוסופית הליברלית של הארט; אין זה מתפקידו של המשפט לאכוף מוסר. גישה זו השתרשה גם בדיני המשפחה וחלה כמובן גם על בתי הדין הרבניים. על רקע זה נראה לכאורה שהפסיקות האחרונות, בהן הנשים בגדו בבני זוגם והפסידו חלק מהרכוש, מבוססות על שיקולי מוסר, ולא על תפיסה ליברלית מתקדמת. במבט חטוף ולא מעמיק נדמה כי הנשים נענשו על "חטא" הבגידה בבעליהן.
אולם, קריאה מעמיקה של פסקי הדין מלמדת את ההפך: בג"צ ובית הדין הרבני לא חזרו לתפיסותיו של הלורד דבלין, אלא דבקו בעובדות ובראיות, ובמסגרת זו הביאו בחשבון, כראיה עובדתית חיצונית, את הבגידה כנתון המלמד על כוונה משתמעת של בני הזוג לשיתוף בנכסים משפחתיים. הבגידה כשלעצמה אינה מעלה ואינה מורידה, אלא היא אך ראיה חיצונית לכוונות של בני הזוג, בדומה לראיות רבות נוספות כגון מסמכים, התכתבויות, עדויות וכל ראיה אחרת שיכולה לסייע לבית המשפט לשם התחקות אחר כוונות הצדדים האמיתית.
בית הדין הרבני הדגיש במפורש, כפי שראוי שיהיה במדינה דמוקרטית, כי הוא אינו מעניק משקל "לפן הדתי או המוסרי של עצם מעשה הבגידה על אופן חלוקת הרכוש בין בני הזוג". בית הדין קבע כי מדובר בהתחקות עובדתית אחר אופי השותפות שבין בני הזוג ואחר התנהלות הקשר הזוגי שביניהם, כפי שהם באים לידי ביטוי חיצוני בהיקף המאמץ המשותף והיחס השיתופי ששרר ביניהם במהלך קיום הנישואים. התחקות זו באה כדי ללמוד מה הם יחסי הממון שעיצבו לעצמם בני הזוג בתא המשפחתי שלהם, וכדי לקבוע את מועד הפרידה, ואת הדרך הנכונה לחלוקת הרכוש הזוגי.
עורכות הדין ליאת שקלרז-הורוביץ ודנה תירוש
בשיטת משפט מודרנית ודמוקרטית מובן כי אין בכוחה של בגידה של אחד מבני הזוג לבטל את שיתוף הנכסים שהתגבש, אם התגבש לפני הבגידה. המשפט אינו "מעניש" על בגידה. ואולם, אין מקום שלא לקבל כראיה את הדרך בה התנהלו בני הזוג זה כלפי זו, ובכלל זה ניתן גם להביא בחשבון יחסי בגידה כראיה חיצונית לכוונות הצדדים, מתוך תפיסה ברורה שכוונת הצדדים המפורשת או המשתמעת לשיתוף בנכסים היא מרכיב חשוב בחזקת השיתוף בנכסים או לשם הכרה בשיתוף בנכס מסוים, ובכלל זה דירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.
המשפט בכלל ודיני המשפחה בפרט צריכים להמשיך ולהתבסס אך ורק על ראיות ועובדות. שיקולי מוסר אינם חלק מדיני המשפחה בישראל, ויש להיזהר ששיקולי מוסר לא יכנסו "בדלת האחורית" כראיות עובדתיות תמימות. אך גם אסור שנשפוך את התינוק עם המים: האיסור על הסתננות שיקולי מוסר למשפט, אין בכוחו למנוע הבאת ראיות לכוונות של בני הזוג. ראיות אלה נסמכות על מעשיהם, ובין היתר גם על מעשי בגידה, כאשר כל מקרה ומקרה יוכרע לגופו על בסיס מכלול הראיות והעובדות.
כותבות: ליאת שקלרז-הורוביץ ודנה תירוש אליהו, שקלרז-תירוש, משרד עורכי דין וגישור
