"נשים קטנות" בפעם החמישית

מיד אחרי שהיתה מועמדת לאוסקר על בימוי "ליידי בירד" - בסך הכל האשה החמישית שעשתה את זה - הבינה גרטה גרוויג שיש לה הזדמנות להגשים את חלומה לעבד למסך את "נשים קטנות", ספרה של לואיזה מיי אלקוט. למה אחת היוצרות הכי מקוריות של העשור האחרון, ונסיכת הקולנוע העצמאי, מנצלת את העובדה שאולפן הוליוודי גדול (סוני) רוצה להשקיע בסרטה הבא דווקא כדי לחזור ולבצע את מה שרבים לפניה (לפחות חמישה סרטי קולנוע, בהם שניים מוכריים למדי, ועיבודי טלוויזיה רבים) כבר עשו? כי לגרוויג היה רעיון איך לספר את הספר הקלאסי באופן שעוד לא סופר.

בשלושת הסרטים הקודמים שהיא כתבה, יצרה גרוויג מעין אוטוביוגרפיה סדרתית של נערה בת דמותה וחלומותיה להגיע לעיר הגדולה ולהתבלט בעולמות האמנות והיצירה. היא סיפרה את הסיפור שלה בסדר כרונולוגי הפוך: "ליידי בירד" (2017), שאותו גם ביימה, מספר על נערה (סרשה רונן) מסקרמנטו בבית ספר קתולי, על יחסיה המורכבים עם אמה ואביה ועל החלום שלה להגיע לניו יורק.

מימין: אמה ווטסון, סרשה רונן ופלורנס פו ב"נשים קטנות". תקופתי אבל עכשווי לגמרי צילום: Sony Pictures

הסרט הבא, "גברת אמריקה" (2015), סיפר, יש להניח, על אותה נערה (הפעם בגילומה של לולה קירק), שמגיעה ללימודי כתיבה יוצרת בקולג' ומוצאת את האשה המבוגרת ממנה שהופכת למוזה שלה. ו"פרנסס הא" (2012) הוא סיפורה של אותה נערה כשהיא כבר אשה צעירה אחרי הלימודים (שגילמה גרוויג עצמה), שרוצה להשאיר חותם על העולם אך העולם נותר אדיש לחלומותיה. את שני הסרטים הראשונים כטרילוגיה־בדיעבד כתבה גרוויג וביים בן זוגה לחיים נואה באומבך, שעכשיו סרטו “סיפור נישואים” מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר מול "נשים קטנות" שלה.

באופן קסום, "נשים קטנות" בגרסה של גרוויג נראה כמו פרק נוסף בהרפתקאותיה של אותה אשה צעירה מסרטיה הקודמים שמנסה לאזן בין החיים עצמם ובין ניסיונה לתרגם אותם ליצירת אמנות. גרוויג, שמועמדת לאוסקר גם על התסריט המעובד, מספרת את "נשים קטנות" מחדש באופן חכם להפליא. זו גרסה שלוקחת לא מעט חירויות מהמקור, אבל מצליחה להצדיק כל אחד ואחד מהשינויים שהיא מכניסה.

בגרסתה של גרוויג, "נשים קטנות" הוא סיפור המתנהל בשני צירי זמן. הציר האחד מספר את סיפורן של ארבע הבנות של משפחת מארץ', שגרות עם אמא שלהן במסצ’וסטס באמצע המאה ה־19 בזמן שאביהן מגויס לצבא הצפון במלחמת האזרחים. ארבע בנות שהחיים מבקשים מהן להתבגר ולהיות עצמאיות, אבל הן חולמות להטביע את חותמן בעולם באמצעות מוזיקה, ציור וכתיבה.

הציר השני, הלקוח מתוך הביוגרפיה של לואיזה מיי אלקוט ולא מתוך הספר עצמו, מתרחש שנים אחר כך, כשג'ו מארץ' מנסה להגשים את חלומה להיות סופרת ומוכרת סיפורים לעיתון בעיר הגדולה. שם, ממש כמו הגיבורות בסרטיה הקודמים של גרוויג, ג'ו (סרשה רונן) צריכה לנהל משא ומתן עם העורך שלה לגבי האופן שבו תספר את הסיפור. וכך, גרוויג לא רק מעבדת למסך ספר שהיא אהבה בילדותה, אלא מוסיפה לו את דברי הפרשנות שלה: איך כותבים סיפור ובעיקר למה לכתוב.

אם טרם צפיתם בסרט, מומלץ לשים לב לפעלול תסריטאי נהדר ומתוחכם שגרוויג עושה במערכה האחרונה. לקראת סוף הסרט אנחנו נעים הלוך ושוב בין ג'ו שכותבת את הסיפור לבין הסיפור כפי שהוא מתגשם מעל דפיה. והסיפור הזה משתנה על פי עצות העורך שלה ולפי ההבנה של ג'ו שלפעמים כדאי להעדיף את הקלילות, הכסף וההצלחה המסחרית על פני האמנות והאמת האבסולוטית.

את מה שגרוויג עושה היא כנראה כבר ראתה בסרט קודם: זה בדיוק מה שעשה צ'רלי קאופמן בסוף של "אדפטיישן". קאופמן יצר בסרטו שתי דמויות של תסריטאים, אחים תאומים. האחד מיוסר בגלל האמנות, השני רוצה את הכסף וההצלחה. האחד כותב את רוב הסרט ונתקע כשהוא אבוד בלי סוף, ואז את סוף הסרט כותב האח השני. זה בדיוק מה שעושה גם גרוויג: ג'ו מארץ' כותבת את רוב הסיפור מנקודת מבט אחת, ואז - בסוף - בוחרת בנקודת המבט האחרת.

ומדוע אנחנו חושבים שגרוויג שאבה את השפעתה מ"אדפטיישן"? קודם כל כי זה ניכר בכתיבה, אבל גם כי היא ליהקה לתפקידי משנה את מריל סטריפ וכריס קופר שמגלמים דמויות שמתכתבות ברמיזה עם אלה שגילמו בסרטו של ספייק ג'ונז. וכך, גרוויג יוצרת סרט תקופתי עם מגע עכשווי לחלוטין. לא רק בקצב הנהדר שלו, ועם התשוקה העצומה של גיבורותיה להיות כל הזמן בתנועה, אלא גם כי זה לא רק הסיפור הקלאסי, אלא גם הניתוח שלו, מנקודת מבט בת זמננו, של יוצרת פיקחית שיודעת שבאמנות יש המון אמת אבל גם לא מעט שקר.