אם כבר לבד אז שיהיה בגינה
איך גורמים לקשישים לשבור את מעגל הבדידות? מזמינים אותם לגנן, לשבת על ספסל ייעודי, לפטפט עם הדוור - או לבנות לעצמם ארון קבורה. מגוון יוזמות מנסות, בדרכים מפתיעות, להילחם במגפת הלבד, שמסכנת לא מעט בני אדם
קוראים לה "המגפה השקטה", והיא נחשבת סכנה כלל־עולמית, שאפילו האו"ם עוסק בה. מדובר בבדידותם של קשישים - יומיומית, רגשית, חברתית. רבים מהם חיים לבד, לעתים לא משוחחים עם אף אחד במשך ימים, שבועות ואף חודשים. ויש לזה מחיר כבד - פגיעה בבריאות הפיזית, הנפשית והקוגניטיבית שלהם, עד סכנת חיים של ממש, וגם בפגיעה רחבה יותר במעגלים נוספים של החברה, הנדרשת לטפל בתוצאות המגפה. ומעבר לכל זה, לפעמים זה פשוט עצוב. ומבהיל. גם אנחנו נזדקן כך?
אולי לא. עד 2050 מספרם של בני 60 ומעלה בעולם יכפיל את עצמו ויגיע ל־2 מיליארד, אבל בכל העולם המודעות לבדידות של ההמונים האלה גוברת. גם כי זה עצוב ומבהיל, אבל גם משום שיש לבדידות הזאת מחיר כלכלי אדיר. כך, רשויות וארגונים ברחבי העולם מנסים להיאבק במגפה השקטה, ולפעמים התוצאה היא פתרונות יצירתיים במיוחד. חלק מהם מתייחסים לקשישים קצת כמו אל ילדים, אולי באופן מביך מעט, אבל כולם מציעים למבוגרים הזדמנות לתקשר עם אחרים, לצאת מהבועה. איך?
בנה לך ארון קבורה. ממשלת ניו זילנד מעריכה כי חמישית מאזרחיה סובלים מבדידות. לקשישים שבהם נמצא בעשור האחרון פתרון מפתיע: coffin clubs, מועדוני ארונות קבורה. הרעיון נולד ב־2010, וכיום כבר פועלים מועדונים כאלה בחמש ערים. הם מזמינים את בני הגיל השלישי לבנות לעצמם ארון קבורה מותאם אישית.
מועדון ארונות קבורה, טאורנגה, ניו זילנד צילום: TWP
זה נשמע מקאברי, אבל בפועל מדובר בהצלחה מרשימה. המועדונים האלה מוציאים את הקשישים מהבית למקום שבו הם פוגשים קשישים אחרים וצעירים שמסייעים, אבל מעבר להקלת הבדידות יש להם עוד יתרונות רבים: הם מספקים לאנשים פרויקט ארוך טווח שאפשר לצלול לתוכו, מאפשרים להם לעצב ולצבוע ארון לפי טעמם, מוזילים את עלויות הקבורה שלהם, ונותנים להם זמן להסתגל לרעיון של המוות המתקרב, להגיע אל הסוף מוכנים קצת יותר. מועדוני ארונות הקבורה גם עושים את זה עם הומור. "זו קופסה עד שמישהו נמצא בתוכה" ו"ריהוט תת־קרקעי משובח ומשתלם" הן רק חלק מהססמאות של המועדונים האלה.
מגרש משחקים מיוחד לקשישים. סין מפעילה מגרשי משחקים למבוגרים כבר מסוף המאה הקודמת, כחלק מתוכנית כושר לאומית. בינתיים מתחמים כאלה הוקמו גם באירופה ובצפון אמריקה. בספרד, למשל, יש 400 מגרשים שבהם משתמשים כ־50 אלף בני אדם מדי שבוע. המטרה הראשונה היא בריאותית - המתקנים מתוכננים בהתאמה מיוחדת לגיל השלישי ולחיזוק הגוף של קשישים, בדגש על שרירי הליבה, הגמישות, התנועה והאיזון, אבל הערך המוסף הוא יציאה מהבית לשטח פתוח שבו פוגשים אנשים אחרים, לפעמים אפילו למשחקים משותפים.
אימון טאי צ'י לקשישים בשנגחאי, סין צילום: בלומברג 
צילום: בלומברג
המתנה לדוור. בסיפור הצרפתי מדובר במפגש של אינטרסים: הדואר המקומי, 'לה פוסטה', מנסה לשרוד, ואילו בני משפחות של קשישים רוצים לוודא שהם שורדים (בייחוד אם הם גרים באזורים כפריים מרוחקים). התוצאה היא שירות חדש - ביקור קשישים. בדרך כלל הדבר נעשה לבקשת קרוביהם, ותמורת 20 יורו בחודש. בזמן סיבוב חלוקת הדואר הדוורים נכנסים לבתי הקשישים לבדוק מה מצבם, כשהם מצוידים ברשימת שאלות, מתורגלים בניהול שיחות חולין ונכונים לסייע במטלות שונות כגון קניית תרופות, מצרכים או ספרים. כ־6,000 מבוגרים, שגילם הממוצע 82, כבר רשומים לשירות. וכשחושבים על זה, זה לא רק מקל על בדידותם של הקשישים, אלא גם את זו של הדוורים.
הקמת גינה קהילתית. סינגפור היא מהמדינות המזדקנות בעולם (שנייה רק לדרום קוריאה), ובשנים האחרונות נרשם בה גל התאבדויות של קשישים בודדים; למעשה חצי מהמתאבדים במדינה הם קשישים. בניסיון להילחם בתופעה המדינה החלה בסדרה של יוזמות, שאחת מהן מתמקדת בגינון: הרשויות המקומיות מקצות חלקות אדמה לקשישים כדי שיעבדו אותן יחד, יקימו גינה קטנה וייצרו קשרים חברתיים. יותר מ־1,000 גינות כאלה כבר הוקמו, וגם הפעם מדובר בשילוב של יציאה מהבית, פעילות פיזית באוויר הפתוח, פרויקט ארוך טווח שמעורר מוטיבציה, ובעיקר הזדמנות לפגוש אנשים אחרים. ויש גם בונוס בדמות ירקות טריים.
רשת חברתית ייעודית. Vincles, "קשרים" בקטלונית, היא אפליקציה לקשישים שפיתחה עיריית ברצלונה. כדי לעודד את השימוש בה, העירייה אפילו חילקה אלף טאבלטים בחינם לתושבים ותיקים. מדובר ברשת חברתית שבה אפשר לשלוח מסרים מיידיים של טקסט, תמונה, קול או וידיאו, אבל הייחוד שלה הוא בהנגשה, עם לחצנים גדולים וממשק פשוט שמעודד צ'אטים קבוצתיים. וחוץ מזה, העירייה מעסיקה מנחים שכל תפקידם הוא לעורר אינטראקציה באפליקציה, ולעודד את המשתמשים לשלב מפגשים פנים אל פנים.
צילום: שאטרסטוק ספסל מיוחד. הבדידות בבריטניה גדולה - לפי מחקרים, יותר מ־200 אלף קשישים שנסקרו לא שוחחו עם קרוב משפחה או חבר במשך יותר מחודש - עד שב־2018 מונתה שם שרה לענייני בדידות. בינתיים, בשטח, נולד הרעיון של ספסלי "Happy to Chat", שנפוצו מאז לארה"ב, קנדה, אוסטרליה, שוויץ, אוקראינה ועוד. הרעיון פשוט להפליא: על חלק מהספסלים בגינות ובפארקים נתלים שלטים "שמח לפטפט - שב כאן אם לא מפריע לך שמישהו יעצור להגיד לך שלום". וזה עובד, השלט הקטן מצליח למוטט חומות בלתי נראות בין זרים ולהוביל לשיחות פתוחות.
צילום: שאטרסטוק
כן, האנושות הגיעה לשלב שבו צריך שלטים, או מנחים מטעם העירייה, שיובילו אנשים לשוחח זה עם זה, אבל בסופו של דבר, כל הכלים האלה מצליחים להוציא לא מעט קשישים מהבועות שלהם, לאט ובזהירות.
ובישראל: לרקוד, לבשל או לשבת על הבר
בישראל חיים יותר ממיליון אזרחים ותיקים, וכמעט רבע מהם חיים בגפם. "מועדוני ארונות קבורה" עוד אין כאן, אבל ישנן לא מעט יוזמות שגרתיות יותר להתמודדות עם בדידות של קשישים. כמעט בכל היישובים ישנם מועדונים המציעים חוגים, הרצאות וסיוע; במסגרות שונות יש קבוצות מפגש ותמיכה; וברחבי הארץ, תחת מטריות מגוונות, פועלות שלל תוכניות שמחברות קשישים עם ילדים, בני נוער, סטודנטים, בנות שירות לאומי או מבוגרים מתנדבים.
קורס ברוקרים קשישים בכפר סבא (ארכיון) צילום: עמית מגל
אחת העיריות הפעילות ביותר בנושא היא תל אביב־יפו, שבין השאר מציעה קבוצות מחול משותפות לקשישות ולנערות, קבוצות בישול לצעירים ומבוגרים, "שני בטרנינג" (הפעלות ספורטיביות בגינות ציבוריות) ומסיבות בבית העירייה. השנה אמורות להצטרף לרשימה עוד שתי תוכניות ברוח הטרנדים של התקופה - אפליקציה ייעודית ונוחה שתאפשר תקשורת בין קשישים למתנדבים, ומותג "על הבר" יגיע גם לאזרחים ותיקים, עם מפגשים והרצאות ייעודיים בברים תל־אביביים.
