היזם והצלם אילון גנור: "באמנות, כמו בהייטק, השורה התחתונה היא כסף"

"אני לא רואה הרבה הבדל בין העבודה שלי בהייטק לבין עבודה שלי באמנות", אומר אילון גנור, לשעבר איש הייטק מצליח שבימים אלה מציג תערוכת יחיד בחלל חנות העיצוב של אריק בן שמחון ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, שבה הוא מציג עבודות צילום שנעשות בטכניקה מיוחדת מאוד שאותה הוא מפתח כבר כמה שנים.

אילון גנור. “במדרשה לאמנות הכניסו אותי לקטגוריית ה'דודות'. רק אחרי שהתפרסמה כתבה עליי בעיתון התלמידים והמורים הבינו מי אני" צילום: תומי הרפז

את גנור (69) מכירים בעיקר הודות לעובדה שכיהן כיו"ר ומנכ"ל חברת ווקלטק. החברה, שאליה הצטרף גנור ב־1990 ובהמשך נסחרה בנאסד"ק, היתה הראשונה שהצליחה להעביר קול על גבי רשת האינטרנט ונחשבת לחלוצה בתחום. "יש לי שלוש פאזות מרכזיות בחיים", הוא מספר, "רפואה (גנור הוא בעל תואר דוקטור לרפואה מ־1975), הייטק והאמנות. הרוב הגדול של האנשים מכירים אותי בזכות ההייטק. אבל תמיד הייתי חצוי בין חלקו הימני של המוח לחלקו השמאלי, עוד בתור ילד. מגיל צעיר שאפתי לעסוק בקולנוע דווקא, ותמיד אמרתי לעצמי שאם אצליח - אעזוב הכל בגיל 50 ואלך ללמוד קולנוע. אבל החיים היו חזקים ממני, ורק בגיל 56, אחרי אקזיט, נכנסתי אל עולם הצילום. גם אחרי שעזבתי את ההייטק בפעם הראשונה עוד חזרתי אליו ועד לפני שנתיים ניהלתי חברת הייטק בתחום הרפואה. אבל אז הבנתי שאני לא יכול לעשות את שני הדברים במהירות מקסימלית, והחלטתי להתמקד בצילום". את צעדיו הראשונים בתחום, בגיל 56, עשה בקורס אצל אחד הצלמים המצליחים בישראל - עדי נס. "נרעשתי מהמפגש הראשון", הוא נזכר.

"הסדנה היתה פנטסטית וריגשה אותי מאוד, ורציתי מאוד שנס ימשיך ללמד אותי באופן פרטי אבל הוא לא היה יכול מקוצר זמן". בהמשך למד במשך תקופה קצרה באופן פרטי אצל מיכל היימן, ואז החליט להירשם ללימודים כסטודנט מן המניין במדרשה לאמנות בבית ברל.

"זו היתה קריעת תחת" הוא צוחק. "הייתי בן 56, אחרי אקזיט, אדם די אמיד אבל לא שחצן, אהבתי לנסוע במכונית יפה אז נכנסתי חד משמעית לקטגוריה של ה’דודות'. אף אחד לא ידע עלי כלום כי לא סיפרתי כלום, רק שאני גר בהרצליה פיתוח ונוהג בב.מ.וו. וככה התייחסו אלי. גם הלימודים עצמם היו קשים. ראש החוג רם ברכה הכריח אותי ללכת ללמוד ציור למרות שאמרתי לו שיש לי ידיים שמאליות, לא היה שבוע אחד בלי ביקורות של תלמידים וכולם היו מכסחים את האם־אמא שלי. היו שנתיים קשות מאוד אבל נשכתי את השפתיים. בשנה השלישית הדינימיקה קצת השתנתה, הודות לקורס צילום סטודיו שעשיתי אצל עילית אזולאי ובגלל שהיה לי ציוד סטודיו ותאורה משלי נהפכתי להיות סוג של אסיסטנט שלה וניהלנו הרבה דיאלוגים. גם העובדה שהיתה לי מדפסת בבית כדי להדפיס לשאר הסטודנטים מטלות להגשה לימי ראשון עזרה בשינוי הדינמיקה".

סדרת העבודות של גנור בפרויקט הגמר עסקה בביקורת על וול סטריט והעולם שהוא מייצג. "אוצרי תערוכת הגמר אז, בועז ארד ז"ל וארז ישראלי, התלהבו מהעבודות וביקשו שאתראיין לקראת התערוכה. אחרי שבאה כתבת לראיין אותי והעבירה את הכתבה לעורך שלה ב'דה־מרקר', הוא הבין מי אני, והיה בשוק. זו נהפכה לכתבה ענקית שיצאה בדיוק עם פתיחת התערוכה, ורק אז אנשים שלמדתי אתם שלוש שנים וכל המורים שלימדו אותי עשו גוגל והבינו מי אני, ומערכות היחסים השתפרו משמעותית".

עבודה של גנור מהתערוכה החדשה. "אני לא יכול לפסל באור, אבל אני יכול לנצל תכונות שלו" צילום: אילון גנור

מאז עוסק גנור בצילום. תוך כדי, כאמור, הוא גם חזר לעולם ההייטק לכמה שנים, במהלכן גם פיתח את הטכניקה בה הוא מתמקד היום: צילומים דרך קופסאות שונות. העבודות שמוצגות בימים אלה בתערוכה הן מתקופות שונות, כולן מצולמות בדרך זו או אחרת דרך פתח של קופסה כלשהי, בחוף הים, במזג אוויר קיצוני ש’שורף’ את התמונה בכוונה. את הצילומים הדפיס גנור על נייר מטאלי, מה שהופך את הדימוי בהם לאפילו יותר בוהק, ואפילו במבט מעמיק קצת קשה להאמין שאלה צילומים ללא שום התערבות או עיבוד דיגיטלי. "אני בונה כל מיני סוגים של קופסאות" הוא מסביר. "יש קופסאות מעץ, יש כאלה עם ציפוי מתכתי בתוכן ולאחרונה התחלתי לבנות גם כאלה מזכוכית. כל אחת נותנת השתקפויות שונות".

גנור מאמין שחומר הגלם של צלם הוא אור. בעוד צלמים רבים מנסים להתחמק מהאור החזק בישראל, הוא משחק איתו ומקצין אותו, רק שהכל נעשה באמצעים ידניים, ללא מחשב. "אני לא יכול לפסל באור, אבל אני יכול לנצל תכונות שלו כמו החזרה של אור ממראה או חצי מראה. אני משתמש בזווית של השמש כדי ליצור תעתועים של משחקים באור, בשעות שונות של היום. את רובם אני עושה מול הים, אבל יש בתערוכה גם כאלה שצולמו בשלג בלפלנד".

התערוכה נולדה בעקבות ראיון עם מעצב הרהיטים בן שמחון, בו ציין את גנור כאחד האמנים האהובים עליו. גנור התקשר להודות לו ומכאן נולד הקשר וזו תערוכת היחיד הראשונה שלו מזה תקופה ארוכה. אחרי סיום הלימודים הוא עבד עם גלריה טבי דרזנר, ממנה גם רכש בן שמחון את אחת העבודות שלו, והציג גם במסגרת תערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל. אבל מאז שעזב בפעם האחרונה לפני שנתיים סופית את ההייטק, הוא לא הצליח לגרום לעבודותיו להיות מוצגות, עד עכשיו. "חיפשתי גלריה שתייצג אותי אבל כמות פושטי הרגל והגלריות שנסגרו בשנים האחרונות היא עצומה לא הרבה אנשים קונים אמנות".

אתה משווה לפעמים בין עולם ההייטק לעולם האמנות? מתגעגע אליו? תוהה אם היית צריך לעשות דברים אחרת?

"אני באמת חושב שאלה תחומים דומים, ובגלל שתמיד היצירתיות היא שעניינה אותי, אז אני לא מרגיש געגועים לעולם ההייטק. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים היום, שצריך לחזק תחומים כמו מתמטיקה כדי שבעתיד לא יחליפו אותנו מכונות של אינטליגנציה מלאכותית, אני חושב ההיפך: דווקא אלה שהולכים ללמוד מקצועות כמו מדעי הרוח הם אלה שאי אפשר יהיה להחליף אותם כי הם דורשים יצירתיות. מבחינתי גם הייטק וגם אמנות היא יזמות — ובהרבה מובנים אלה תחומים מאוד דומים".

אבל בהייטק היו על הפרק סכומי כסף גדולים בהרבה.

"נכון, בשני התחומים בסופו של דבר השורה התחתונה היא הכסף. אמן מצליח זה אמן שמוכר בהרבה כסף, וגם יזם מצליח זה יזם שמוכר בהרבה כסף. זה נכון שיש אתגרים שונים, אבל לא כל כך שונים כמו שכולם חושבים. דמיאן הירסט או ג'ף קונס למשל, מבחינתי, הם יזמי הייטק לכל דבר, ממש כפי שהחבר'ה שייסדו את גוגל הם אמנים".