תרבות, רגישות וחיבורים לצמרת: קווים לדמותו של עו"ד אלי זהר

צד פחות מוכר באישיותו של עו"ד אלי זהר, שהלך אתמול לעולמו בגיל 79, חושף עו"ד אהרן מיכאלי שעבד אתו ב־25 השנים האחרונות — ממתמחה ועד שותף. "כשהוא מונה למפרק גיבור סברינה היה ברור לכולנו שהמפעל הולך לפירוק", אומר מיכאלי, "אבל אלי נלחם כמו אריה להציל את הפרנסה של העובדים כיוון שידע שלא תהיה להם אלטרנטיבה. הוא גייס את קשריו, צעק והפך כל שולחן שצריך בהסתדרות ובמשרדי הממשלה. לא עניין אותו כלום חוץ מלשמור על העובדים".

הרגישות החברתית היא, כאמור, הצד הפחות מוכר. ביטחון, רפואה ותרבות ואמנות הם שלושת המרכיבים המרכזיים שמגדירים את זהותו המקצועית והחברתית של זהר, שמעולם לא הסתפק בהגדרה הצרה של עורך דין. הוא אסף אל חיקו פעילויות, וגם לקוחות, שמיצבו אותו במרכז השיח הישראלי בפרשות הגדולות ביותר. אהוד אולמרט, טומי לפיד, משה קראדי, יאשיהו פינטו, יעקב פרנקל, עמותות אהוד ברק, משפחת השבוי אלחנן טננבוים, ועדות חקירה ובה ועדת שמגר לחקירת רצח רבין בה ייצג את ראש השב"כ דאז כרמי גילון, חקיקה ורגולציה רפואית.

ולצד הלחם הוא מעולם לא הזניח את החמאה. בבוקר הוא מייעץ לראש הממשלה, בצהריים הוא בוועדת חקירה ביטחונית כלשהי ובערב מקנח בהצגה טובה של תיאטרון גשר שהיה היו"ר שלו. כולם היו חבריו ולקוחותיו, ובסדר הזה. זהר בהחלט נמנה עם עורכי הדין שקל היה להתיידד איתם ולהתאהב בהם. "קודם כל מענטש", כדברי עורכי הדין פיני רובין וצבי אגמון; "אהוב לבי", כדברי עו"ד אורנה לין; "אחד מאחרוני הג'נטלמנים", כדברי עו"ד גדעון פישר.

מימין: עו"ד אלי זהר ואהוד אולמרט צילום: עמית שאבי

מתיקי תאונות עד הולילנד

עורכי הדין הגדולים עוברים סוג של אבולוציה. הם מתחילים כלוחמי תיקים בשוחות בית המשפט, ומתפתחים בהדרגה לראשי משרדים ו”מורידי גשם”. זהר עשה את המסלול הזה בהצלחה. הוא החל כמייצג נלהב בתיקי נזיקין קטנים של תאונות דרכים, המשיך לתיקי רשלנות רפואית גדולים וסיים בתיקים התקשורתיים יותר, במיוחד הביטחוניים, שחיברו אותו לצמרת המדינית והצבאית. בהדרגה גם התרחבה השדרה המקצועית אותה ניהל - ממשרד בינוני לגדול ולמגה־משרד שאותו ניהל עד יום מותו יחד ביחד עם עו"ד יודי לוי — גולדפרב זליגמן.

כמנטור גדלו תחתיו ולצדו מהבולטים בעורכי הדין בתחומם כמו מיכאלי בתחום המסחרי, אורנה לין בתחום הרפואי ורועי בלכר בצווארון הלבן. עם בלכר זה לא הסתיים הכי טוב: הוא פרש מהמשרד לאחר ובעקבות אירועי תיק הולילנד.

עו"ד אלי זוהר ז"ל צילום: רמי זרנגר

וסיפור אולמרט לא נגמר טוב גם עם חבר נוסף. זהר היה חלק מחבורה שכללה את אולמרט, טומי לפיד, אמנון דנקנר ודן מרגלית שפרש ברעש גדול מהחברותא הזו לאחר שחש נבגד מהשחיתות שדבקה בחברו הטוב. זהר לא זנח את אולמרט ולימד עליו זכות וסנגוריה. מלבד אולמרט, ייצג זהר גם את החבר לפיד בתביעה נגד פיקנטי, שהשיקה נקניקייה הונגרית בשם "טומי". הסכסוך הסתיים בפשרה שבה התחייבה פיקנטי שלא לעשות שימוש בשמות "נקניקיית טומי", "הנקניקייה ההונגרית" ו"נקניקיית לפיד". ב־2003 היה זהר מועמדו של שר המשפטים לפיד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אבל פרש מהמירוץ בגלל מה שהגדיר "מראית עין של ניגוד אינטרסים".

הרב יאשיהו פינטו צילום: גדי קבלו

זהר היה סנגור בנשמתו. התבטאויות רבות שלו הוקדשו לביקורת הפרקליטות והתקשורת. "הפרקליטות היא הכוהן הגדול של שלטון החוק במדינת ישראל. כל תקלה שיוצאת תחת ידה מסכנת את היכולת להוציא את האמת לאור ופוגעת ביכולת להוציא משפט צדק. מאחורי ערכים אלה עומדים אנשים, הנאשמים. זכות היסוד של הנאשמים היא לקבל הליך הוגן. כל שריטה של הפרקליטות פוגעת בזכות זו" אמר בראיון עימו.

ועל תפקיד התקשורת כתב זהר בכתב העת של לשכת עורכי הדין: "בשנים האחרונות השתנו כללי המשחק התקשורתיים. כל שקובע הוא הכותרת האחרונה, משפט המחץ, הרייטינג והמיידיות. ראינו זאת בחקירות ראש הממשלה אריאל שרון, בפרשת רמון, בעניינו של הנשיא משה קצב, בעניינו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ועוד. בעולם שבו האינטרנט הוא המוביל באספקת החדשות בזמן אמת, ללא מחסומים ומעצורים, גם התקשורת הכתובה וערוצי החדשות נדרשים לפעול בהתאם. התוצאה של כללי המשחק החדשים היא הרסנית למי שזכותו לחזקת החפות עד שלא הוכחה אשמתו".

יעקב פרנקל , לשעבר נגיד בנק ישראל צילום: עמית שעל

ומצד שני, לא היסס זהר להשמיע קול ברור וצלול נגד הניסיונות לפגוע במערכת. אחד מבכירי משרדו עו”ד צביקה בר־נתן היה ממובילי יוזמת עורכי דין ל”מאבק על שלטון החוק” על רקע היוזמות השונות של ממשלת נתניהו לפגיעה במערכות המשפט ולתועלתו האישית, – מההתגברות ועד החסינות. זהר, שותף מלא למהלך, אמר אז: “הרעיון שאפשר להוציא אותנו להורג ולא יהיה למי לערער - זה מסר חשוב. אני חי בתחושה שנכנסתי לקרב על הבית. אנחנו מוכנים לצעד הקיצוני ביותר - להשבית את בתי המשפט".

"פרספקטיבה רחבה"

כששואלים את מיכאלי מה מכל העושר התעסוקתי הכי איפיין את זהר והיה קרוב ללבו, הוא משיב חד משמעית: "הוא היה איש ספר, תרבות ואמנות. כל סוגיה משפטית הוא ידע להאיר מהזווית של ספרות קלאסית, אופרה ובמיוחד מתוך מבט רחב וכולל של פרספקטיבה היסטורית ולא

רק כאירוע נקודתי. וזה מתקשר לשאלה מתי ראיתי אותו כועס ממש, כי הוא ידוע כאדם רגוע מאד. זה היה כשנלחם עם המדינה על מימון למוסדות תרבות".

ומיכאלי מזכיר את הרגישות של זהר שבאה לידי ביטוי בסיפור נוסף. בזמנו, כשעלתה על הפרק יוזמה מדינית לירידה מרמת הגולן פנו היישובים שם לזהר שייצג אותם בתביעות הפיצויים המתוכננות. הסיפור לא הבשיל, אבל כפר חרוב ניצל את ההזדמנות כדי לבקש סיוע מזהר לקשיים הקיומיים אליהם נקלע. "אמרתי לו", משחזר מיכאלי, "שאין לנו את הזמן לטפל בזה, אבל עורך הדין, אולי העסוק ביותר בארץ, פינה את הזמן וכל יום חמישי, במשך חודשים ארוכים, היינו נוסעים ביחד לצפון לטפל בבעיות של הקיבוץ".

זהר אם לסכם את אישיותו כפי שהיא עולה מהשיחות עם מקורביו ומכריו, היה סנגור, איש ספר ותרבות, פטריוט ישראלי ובעיקר ולפני הכל - מענטש וג'נטלמן.