“כמו ממתקים קטנים": תערוכת יחיד לציירת חן שיש

כבר בכניסה ל"לזה בדיוק התכוונתי", תערוכת היחיד החדשה של חן שיש בבית אנה טיכו (שלוחה של מוזיאון ישראל) בירושלים, חשים שמדובר בתערוכה שמפעילה את הרגש. החלל הגדול שמחולק לשני מפלסים כמו מחבק את הציורים הענקיים של שיש, ובאמצעות אוצרות מצוינת של תמנע זליגמן, תאורה ועיצוב – הוא הופך אותם למעוררי השתאות והתפעלות במיוחד.

שיש (49), כמו הציורים שלה, היא אשה מרגשת מלאת חדוות עשייה שלא כהתה גם לאחר כ־30 שנות יצירה. "אני כל הזמן נפעמת מהציור, איזה כיף זה", היא אומרת. "לצייר זה לחיות את החלום בכל המובנים הכי עמוקים שלו".

חן שיש ועבודה שלה בתערוכה. "לזה בדיוק התכוונתי". בסגנון כתמי רורשאך צילום: ינאי יחיאל

היא גדלה בצפת במשפחה מסורתית, דבר שהשפיע בהמשך על עבודותיה. למדה אמנות והוראה במכללת אורנים ותואר שני בבצלאל. חיה במשך שנים באירופה (פריז, רומא, לונדון וברלין). מזה כשלושה עשורים היא אמנית פעילה ומבכירי האמנים בישראל ומאחוריה שורה ארוכה של תערוכות ופרסים בארץ ובחו"ל. בעוד רוב האמנים היום כבר מגדירים עצמם כרב־תחומיים, שיש מגדירה את עצמה כציירת. "אני עושה כל מיני דברים, למשל קרמיקות שיוצגו בקרוב בבית בנימיני, אבל גם הן מצוירות. כלומר, לא משנה מה אני אעשה ואיך שלא אנסה לסובב את זה – בסוף, אני מציירת".

נקודת המוצא לתערוכה הנוכחית, שמוצגת במסגרת "רשמים", הביאנלה לרישום בירושלים, היתה עבודות קטנות בסגנון כתמי רורשאך ששיש החלה לעשות בתקופה האחרונה, אשר שונות מהעבודות הגדולות המאפיינות אותה. העבודות הללו מככבות גם בספר אמן בשם "מראות" שהוציאה שיש במקביל לתערוכה. "זה לא העניין הפסיכולוגי של הרורשאך", היא מסבירה, "זו אמנות גרידא. בגלל שאני נמצאת כל כך הרבה שעות בסטודיו, צבעים נשפכים, אני על סולמות מטפסת ויורדת כל היום.

לפעמים אני רוצה לנוח בין שברי דפים. אלה עבודות שעשויות מדיו שנשפך על נייר שאותו אני מקפלת לשניים, מה שיוצר סוג של דימוי מראה, צבעוניות חדשה שלא מאפיינת אותי. לקפל את הדף, לפתוח אותו ולראות מה יצא - זה נס מבחינתי. על הדימוי שנוצר הוספתי שכבה של אקריליק והדבקתי ענפי הדס שאני קוטפת בדרך לסטודיו. אלה עבודות מאוד חושניות, כמו ממתקים קטנים. כל אחד יכול לראות בהן מה שהוא רוצה. לכך מכוון גם שם התערוכה – כל פעם כשמישהו אומר לי שזה נראה כמו פרח, או פרפר, או ציפור, או ינשוף, או פיל, אני עונה - 'לזה בדיוק התכוונתי'".

לצד עבודות הרורשאך הקטנות מציגה שיש בתערוכה גם כמה עבודות חדשות גדולות ממדים, בגודל שמזוהה איתה מעבודות קודמות, אבל גם הן הפעם על נייר. רוב העבודות הן קולאז'ים, שבהם היא גוזרת ומדביקה חלקים שונים, תופרת עם חוטים על הנייר עצמו, מחוררת וגוזרת אותו ומציירת בחלקים מסוימים עם האצבעות. בכל הציורים הללו מופיעות דמויות. הצבעים הבולטים הם שחור, אפור, זהב וורוד – אחד הצבעים שמזוהה עם עבודותיה של שיש זה שנים.

מאיפה הגיע הזהב?

"גדלתי בבית שבו הזהב היה נוכח באופן משמעותי - תכשיטי הזהב או הפרוכת בבית הכנסת. גם השנים ברומא נתנו את אותותיהן בעבודותיי. זהב זה צבע שנתפס כקדוש והוא חתיכת אתגר כי הוא שורף, מסנוור, מתכתי, קר. חיפשתי במהלך השנים את כל סוגי הזהב שיש וכרגע יש אחד שהוא מדויק לי שאני מביאה מגרמניה".