קצת דם לקינוח: דרקולה עם טוויסט

כמו סרטי אימה רבים גם הסדרה “דרקולה” כוללת את הסצינה של הבית המבודד המפחיד, שזועק “אל תתקרבו אלי, הולך להיות מסוכן פה”, אבל הגיבורים בכל זאת בוחרים להיכנס אליו. “דרקולה” של הבי.בי.סי, שעלתה החודש לנטפליקס, ממש מחויבת לדימוי השחוק הזה, כי היא משחקת עם דימויים של אימה, עושה להם ולרוזן שבמרכז הסדרה מחווה שכולה מודעות עצמית, לאורך שלושת פרקים (כל אחד של שעה וחצי).

מתוך “דרקולה". שהמוזיקה לא תגרום לסיוטים צילום: NETFLIX

הסדרה מתחילה בהונגריה ב־1897, שבה אדם העונה לשם הארקר אך נראה כמו הגילום הקולנועי של וולדמורט מ”הארי פוטר” מגיע למנזר. שם הוא נחקר על ידי נזירה שלא מאמינה באלוהים (“כמו נשים רבות בגילי אני כלואה בנישואים נטולי אהבה, שבהם מעמידים פנים רק כדי שיהיה לך קורת גג”, היא מסבירה), המסתקרנת מהמפגש שלו עם מי שהוא מכנה “השטן” - הרוזן דרקולה - ומתעניינת אם השניים קיימו יחסי מין (הספר “דרקולה” שכתב האירי בראם סטוקר ב־1897 זכה לא פעם לפרשנויות הקשורות למיניותו).

הסדרה נעה על שני צירי זמן: זה של החקירה בידי הנזירות, וזה של הארקר בטירה של דרקולה בטרנסילווניה. הוא מגיע לשם כעורך דין בערב חשוך ומפחיד, כאשר בני המקום מזהירים אותו שלא להתקרב, אך הוא הולך בכל זאת, ופוגש את בעל הבית המשונה שמצליח לקרוא את מחשבותיו, ואומר דברים מרומזים על דם, ואהבה, ושתייה. שלוש נקודות.

הפער בין מודעות לבין רגש בא לידי ביטוי במלוא העוצמה בצפייה במיני סדרה הבריטית הזאת. מצד אחד המוח מבין די מהר כי יש כאן קריאה עכשווית, צינית ומלאה אזכורים מטא־תרבותיים של סיפור קלאסי, מצד שני הלב מנתר נוכח מתקפת העטלפים, המראה הנשברת, הידיים המציצות ונעלמות מתוך חלון הטירה האפרורית שבערבות טרנסילווניה. אם הצופים הם אנשים עמידים ומשוכללים, שההפחדות מוסיפות לריגוש שבצפייה שלהם, אולי הם ייהנו מהפרשנות החדשה הזאת (בנוסח סטיבן מופאט ומארק גאטיס שחתומים גם על הסדרה הנהדרת “שרלוק”), אולי אפילו ימצאו אותה קאמפית ומשעשעת; אבל אם הם נוטים יותר להתרגש, כלומר קופצים מתוך עורם ברגעי אימה שכאלה (ומנמיכים את הווליום שהמוזיקה לא תגרום להם לסיוטים), אולי יעדיפו לוותר על החוויה, כי בשורה התחתונה, ההנאה השכלית היא קטנה מהבהלה הרגשית.