כשראשי מדינות לא נלחמים בהתחממות הגלובלית - ראשי הערים תופסים פיקוד

בכל הנוגע למשבר האקלים, דבר אחד היה ברור כשמש ב-2019: המדינות, ובעיקר המזהמות הגדולות, לא ממהרות להניע מהלכים משמעותיים לצמצום פליטות גזי חממה. מבין 184 המדינות שחתמו על הסכם פריז ב-2015, רק כ-20% קבעו יעדים מספקים כדי להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות. הכישלון הכמעט גורף של ועידת האקלים של האו"ם במדריד הוא עדות מובהקת להמשך חוסר המעש שלהן. אבל בשעה שראשי המדינות עסוקים בלהתעלם מהמשבר ומהשלכותיו הברורות, או מתמקדים בפרטים שוליים וביורקרטיים, לפי אתר Wired ראשי ערים ברחבי העולם אוחזים במושכות ותופסים את ההובלה בקידום מהלכים ושיתופי פעולה בתחום.

נכון ל-2019, קרוב ל-1,300 ממשלים מקומיים וערים ב-25 מדינות, שמייצגים 798 מיליון איש מאוכלוסיית העולם, חתמו על הצהרת מצב חירום האקלים. באוקטובר, 94 הערים שחברות בארגון הגג הסביבתי C40, שמייצגות כרבע מהכלכלה העולמית, הביעו את תמיכתן ביוזמת הניו גרין דיל העולמית והתחייבו לפעול לעמידה ביעד של הסכם פריז להגבלת ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות ולהפחית את פליטות גזי החממה ב-50% עד סוף העשור הנוכחי.

מדובר אמנם בהצהרה לא מחייבת, אך כזו שממחישה את המחויבות של הערים לפעול להתמודדות עם משבר האקלים ומייצגת היטב את המצב הנוכחי: בהיעדר מנהיגות ברמה הלאומית, המנהיגים המקומיים אוחזים במושכות ומנווטים את הכלכלה העירונית שלהם ליעדים הרצויים. פעילות זו לא יכולה להחליף לחלוטין מהלכים ברמה הארצית, אך גם בתחום העירוני יכולים ראשי העיר ליישם החלטות ויוזמות שונות לצמצום פליטות פחמן, שלפי ארגון Coalition for Urban Transitions יכול להביא לצמצום פליטות של כ-90% עד 2050 במגזרים מרכזיים.

למעשה, במקרים רבים תוכניות הפעולה של הערים השונות נחשבות שאפתניות במיוחד ואף עולות על הדרוש על מנת לעמוד ביעדי הסכם פריז. ניו יורק, מציינים ב-Wired, מתכננת להפחית את הפליטות ב-80% במהלך 30 השנים הקרובות, טורנטו מעוניינת שכל כלי הרכב בעיר יעשו שימוש באנרגיה דלת-פחמן עד 2050 וקופנהגן מקווה בתוך חמש שנים בלבד להפוך לעיר הראשונה בעולם שהגיע לאיזון בפליטות הפחמן שלה.

רבות מהיוזמות מתמקדות בתחום התחבורה, שם מחזיקות ערים בהשפעה ניכרת. לונדון קבעה יעד של אפס פליטות במוניות וברכבי תחבורה שיתופית עד 2033, מדיין בקולומביה עורכת פיילוט לאזורים עם אפס פליטות בתוך העיר, אוסלו פועלת להפעלת כל צי התחבורה הציבורית שלה עם רכבים נטולי פליטות עד 2028, וסיאטל וניו יורק מקדמות תוכניות לתעריפי עומס.

שריפה באוסטרליה צילום: איי אף פי

"ערים נמצאות בחזית של שינוי האקלים", אמרה ל-Wired ליאה לייזר, אנליסטית מחקר ב-Coalition for Urban Transitions. "הן אחראיות ל-75% מפליטות הפחמן בעולם, וראשיהן ממוצבים להתמודד עם הבעיה. עיריות קרובות יותר לאזרחים שלהן ולחוויות שלהן, ויכולות להתחבר בקלות רבה יותר לרחשי הציבור באופן שיכול להיות קשה יותר לממשלות לאומיות. הן גם יכולות לפעול מהר יותר ולחדש סביב שינוי האקלים בקנה מידה קטן יותר".

במקביל, ערים שונות גם מתחילות לשלב שיקולי אקלים בתוכניות העירוניות ארוכות הטווח. לדברי יו"ר C40, ראש העיר של לוס אנג'לס אריק גרסטי, הערים שחברות בארגון יתחילו לעבוד בצורה שיטתית עם ארגוני חברה אזרחית, הקהילה העסקית וארגוני עובדים בנושא תכנון אקלימי. גרסטי, שמתכנן להפוך את פעילות הנמלים בלוס אנג'לס ולונג ביץ' לנטולת פליטות, מודה שפליטות מספינות ורכבים מונעים בדיזל פוגעת בעיקר בקהילות מיעוטים בעלות הכנסה נמוכה בסביבת הנמלים, שתושביהן סובלים משיעורים גבוהים של סרטן ומחלות נשימה.

קופנהגן, דנמרק צילום:דוד הכהן

תוכנית הפעולה של אוקלנד בנושא אנרגיה ואקלים  מציבה כמה מהיעדים השאפתניים בארה"ב, ובראשם הפחתה של 36% בפליטות גזי החממה לעומת 2005 כבר השנה, והפחתה של 83% עד 2050. במרכז התוכנית עומדים שיתוף פעולה עם קבוצות עממיות ועם הקהילות שסובלות במיוחד מפליטות שמגיעות מכבישים מהירים, נמלים, שדות תעופה ותחנות רכבת.

לדברי מומחים, שיתוף פעולה עם קבוצות מקומיות מאפשר לערים ליצור תוכניות אקלים שמבוססות על צרכי הקהילה וכתוצאה בעלות סיכוי הצלחה גבוהים יותר. דייוויד מילר, מנהל אזור צפון אמריקה ב-C40, אמר ל-Wired שמדובר גם בשינוי הנרטיב שבמשך עשורים אפיין את המאבק במשבר האקלים, ושהתמקד בהפחדה. "השקענו, קולקטיבית, כמות משמעותית של זמן בלהגיד לאנשים ממה הם צריכים לדאוג, אבל לא השקענו מספיק זמן בדיבור על איזה סוג עתיד האנשים רוצים", הוא אמר.

לא הכול אידאלי בהעברת כובד הפעולה לערים. רשויות קטנות יותר מתקשות למצוא את המשאבים וההשקעות הדרושות לביצוע מהלכים משמעותיים, והשליטה של מדינות בהיבטים רבים של מדיניות ומימון סביב תכנון אורבני מגבילה את חופש הפעולה גם של הערים הגדולות ביותר. בסופו של דבר, זו המדינה שקובעת מדיניות אנרגיה, מספקת מימון לפיתוח תשתיות תחבורה ובינוי ומייצרת תמריצי מס שונים. "יש הרבה דברים שערים יכולות לעשות בעצמן", אמרה לייזר. "אבל אם ערים משתפות פעולה עם הממשלה, אפשר לשחרר את מלוא הפוטנציאל".