חוג הסילו: האדריכל יוסי פרידמן בעקבות מגדלי הממגורות הנטושים

מה מעניין כל כך במבנים האטומים האלה, הפזורים בעיקר בהתיישבות החקלאית, שמרביתם נטושים? פרידמן (65) מספר שכשחזר אחרי שהות בארה”ב בתחילת שנות התשעים, השיח על אדריכלות בת־קיימא היה בראשיתו. ״עניין אותי לבדוק באיזו צורה אפשר ליישם חשיבה של בנייה בת־קיימא אצלנו כאן. ולפני שבונים, רציתי לדעת אם יש מצאי של מבנים קיימים שניתן לשמר, למחזר, לשנות להם זהות״. יחד עם עניין מוקדם במבני תעשייה וחקלאות וזיכרונות מממגורות דגון מילדותו בחיפה הכל התחבר יחד.

יש כאן גם מרכיב רגשי וסמלי, אני מניחה.

״בהיקסמות שלי מהתופעה יש גם געגוע וזיכרון. היום המבנים שוממים ומלאים בפסולת, ברובם ממוקמות אנטנות סלולריות או במקרה של ממגורות עירוניות, שהפכו למין לוחות פרסום. אבל הם חקוקים בזיכרון הקולקטיבי, והיה להם תפקיד מרכזי בעבר: הם הופיעו בסמלי היישובים ובגלויות וחגגו למרגלותיהם. החשיבה על התיעוד נועדה להחזיר להם את המקום שלהם בהיסטוריה, וגם להפנות את תשומת הלב של יזמים, שייקחו את המבנים האלה וימצאו להם שימוש חדש״.

מרגע שהתחיל לחקור, הוא נזכר, תהליך מציאת המבנים השוממים היה מאתגר. “למרות המיקום המרכזי שלהם ביישוב, נדרשה שוטטות, התגנבות, והיינו צריכים כמעט לפרוץ אל תוך הפנים שלהם. אלה צילינדרים חשוכים, גבוהים, קלסטרופוביים, והיה משהו מאיים בחוויה הזאת. אבל זה נהפך לאהבה מאוחרת. חשבתי שנגיע למעט, בסוף הגענו לכ־250 מבנים כאלה״.

צילומים: צחי אוסטרובסקי

איך הגיבו לשיטוטים שלכם במשקים?

״הקיבוצניקים והמושבניקים הגיבו כמעט בהשתאות שמישהו מגלה עניין. כשהבינו שמדובר במשהו שהוא לא למטרת רווח או השתלטות, אלא אמפתיה ורצון להעלות את המודעות לקיום ולחשיבות של מבני הסילואים, התגובה היתה שיתוף פעולה, התלהבות והוקרה״.

פרידמן, שהיה ממקימי החוג לעיצוב פנים במכללה למינהל, למד אדריכלות לתארים ראשון ושני בארה״ב. את דרכו המקצועית החל במשרדו של מייקל גרייבס, מהאדריכלים המרכזיים בזרם הפוסט־מודרניסטי. אחרי כ־20 שנה כאדריכל עצמאי עם משרדים במנהטן ובמיאמי ביץ׳ שב לארץ והקים כאן משרד אדריכלות עם התמחות בעיצוב פנים.

פרידמן. התיעוד נובע גם מגעגוע צילום: בני אדם

המשרד עוסק בכ־30 פרויקטים במקביל, מגופי תאורה, דרך דירות ובתים פרטיים ועד מבני ציבור, ובהם אולמות אירועים, מלונות ואפילו יקב. המשרד עצמו בדרום תל אביבמעוצב בקפידה, כולל נברשת תלויות מהתקרה, פמוטים גבוהים ומוזהבים, ויטראז׳ צבעוני מכנסייה ותחריטים מהמאות ה־17 וה־18 של מבנים איקוניים לצד וילונות כבדים.

פרידמן מסביר שחלק מהחפצים אישיים והגיעו מביתו הפרטי. ״חוץ ממיטה, כל אלמנט שיש אצלי בבית נמצא גם פה במינון מסוים״.

הוא לא להוט להזכיר את רשימת הלקוחות המאוד מבוססים שלו, שנהנים מעיצוב מודרני מהודר, יש שיאמרו מפואר. ״’יוקרתי’, ‘עשירון’ ו’אלפיון’, אלה מושגים שלא נכנסים לסטודיו, כי גם הלקוח עם האפשרויות הגדולות ביותר מקפיד על הוצאות. יש לנו מנעד של לקוחות שראו עולם, שגרים בארצות שונות. אפשר לומר שהפרויקטים שלנו נמצאים בשכונות מבוססות. אבל אנחנו בונים גם בצפון ובאשדוד - שם אין שכונות יוקרה״.

על אילו תקציבים אנחנו מדברים?

״אני לא רוצה לזרוק מספר. אנחנו לא בהכרח מוגבלים לתקציב סופי אבל אם מישהו חושב שיש פרויקט פתוח, זה לא קיים גם אצל לקוחות יותר מבוססים. פנקס צ׳קים פתוח ללא התייעצות, זה לא מעניין. לנו הכי חשוב דו־שיח״.

בכל זאת, לקוחות מבוססים, חלקם מחו״ל, דורשים סגנון מסוים.

״יש לי בעיה עם המילה סגנון. זה חלק מהדרדור והשחיקה במעמד האדריכלות. הדיבור על סגנון משטח נושאים. השיח הידרדר והגיע להיבטים שהם לא החשובים, כמו עשייה בת־קיימא, חשיבה גלובלית וצורך של אדריכל לתרום לחברה. בשנים האחרונות יש נטייה לפתח קו, נוכחות ומבע מסוים ולשמור עליהם באדיקות. זה לא עניין אותי אף פעם. כל אחד מאיתנו הוא מכלול של ניגודים וגם העבודה משקפת את זה״.

למרות ההסתייגות שלו מהגדרה סגנונית, לחללים שפרידמן מעצב יש קו ברור שעשיר בפרטים, קישוטי, מהודר (אפילו קצת מצועצע). בינם לבין מבני הסילו הפונקציונליים וחמורי הסבר שבספר יש ניגוד עצום. איך הוא מסביר אותו? ״יש בכל העשייה שלי ניגודים. גם בין האקדמיה לסטודיו יש לכאורה ניגוד. אדריכלים צריכים לעסוק בתרומה לחברה, להתנדב לטובת עשייה, במיוחד אלה שמתעסקים בשכבות מבוססות, והאקדמיה נתנה לי אפשרות לעשות את זה. מה שנראה כניגוד הוא לדעתי מנעד ­­— לפתוח את הראש בכיוונים שונים״.

בתשובה לשאלה אם משהו מהסילואים נכנס לעבודת העיצוב המעשית שלו, פרידמן שולף מאחת הפינות בסטודיו גליל טפט מגולגל ופורש אותו. מבט מדוקדק בדימוי המוכפל שעליו מגלה שמדובר באחד הצילומים מהספר: הצללה של מדרגות ברזל על רקע קיר בטון של אחת הממגורות. ״דימוי של הצללות יכול להפוך לטפט״, הוא מסביר. ״במסגרת הניגודיות, אני יכול למקם טפט כזה בפרויקט של לקוח מבוסס כדי לבדוק את עצמי, איך דימוי ויזואלי שהוא תעשייתי, קומפוזיציה של משהו חלוד וישן, יכול להשרות שלווה, יופי ורוגע בחדר השינה״.