מדינת ישראל דחקה את העוני לחצר האחורית

915 מיליון דולר. לא, זהו לא התקציב של מדינה קטנה, אלא הסכום שהוציאו אזרחי ישראל, ביום אחד בלבד, במסגרת סערת הקניות האחרונה - הבלאק פריידי.

תושבי מדינת ישראל מחולקים לשני שבטים. הראשון, הבולט, ה'רגיל', שסיים זה עתה את חגיגת הקניות הגדולה של נובמבר, התאושש מסייבר מנדיי וכעת פניו פונות לקראת החנוכה, אל הלבט החוזר מדי שנה: לאיזה מופע חנוכה לרכוש כרטיסים ואיזו סופגנייה לבחור ברולדין.

ילדים שחיים במצוקה כלכלית קשה צילום: זהר שחר

השבט השני, הנמצא מעבר לכביש בצילו של הישראלי הראשון, הוא הישראלי העני. השורד בקושי. אשר מוטרד פחות מסופגניות ויותר מחובות, ממשמרות כפולות ומהדרך בה יצליח לסגור את החודש.

בסוף החודש הקרוב יפרסם המוסד לביטוח לאומי את ד"וח העוני השנתי, אשר יציג את התשובה לשאלה הגדולה – האם מספר העניים במדינת ישראל עלה או ירד בשנה האחרונה? הישראלי ה'רגיל', שחי בתרבות השפע, יתחלחל מהמספרים בדאגה. אך את הישראלי העני, מהשבט השני, הם כלל לא יעניינו ובטח שלא יחדשו.

התשובה האמיתית היא שממצאי הדוח, גם אם יציגו ירידה בכמות העניים - כלל לא יהיו רלוונטיים כלפי העניים. התשובה היחידה שהם מחפשים היא איך הם שורדים במצבם הקיים. לצערנו הרב, גם נציגי ממשלת ישראל ככל הנראה לא יתעניינו בתוצאות הדוח ולא יקצצו ציפורניים בציפייה לבשורה. בין אם אלה יחגגו ירידה של חלקית האחוז, או יקבלו נתונים הפוכים של עלייה שולית, הסיבה לאותה מגמה איננה תהיה קשורה או תושפע מדרך בה מנהלת ממשלת ישראל את מיגור העוני, בעיקר מעצם העובדה הפשוטה שכלל אין התנהלות שכזו.

מדינת ישראל דחקה לחצר האחורית את העוני ואף החמירה לעשות ונעלה את השער מאחוריה. אין כל טיפול מנע, סיוע ממשלתי או תכנית היקפית למען עניי ישראל, כ-1.8 מיליון מהם ליתר דיוק. עוד הרבה לפני שאפשר היה להאשים את התקציבים התקועים בחוסר הרכבת הממשלה, העלמת העין המכוונת דחקה עוד ועוד אנשים מתחת לקו העוני והובילה אותם הישר לתורי חלוקת המזון בעמותות הסיוע.

עצימת העין

הבעיה נמצאת בסדרי העדיפויות הציבוריים, בעצימת העין הממשלתית ובפרסום דוחות חסרי כל תכלית – הם היוצרים את תמונת המציאות העגומה, בה חיים כמעט שני מיליון איש במדינתו הקטנה.

לרוב, נושא העוני מצליח להידחף פנימה לקונצנזוס הישראלי רק בסמיכות לחגים הגדולים. וכך, רק בפסח או בערב השנה החדשה, כולנו שומעים על אותם העניים החיים בנינו. כך גם יקרה בסוף החודש הקרוב, לקראת פרסום דוח העוני, על תוצאותיו ישמע הציבור הישראלי שוב ושוב. אך גם ביום למחרת, בצאת החג ולאחר הדוחות, העני נותר עני. הוא נותר כזה גם בחודשי החופש הגדול, כשילדיו חולמים על ארוחה חמה במקום על חופשה בחו"ל והוא נאלץ לאכזב אותם בכל פעם מחדש.

אך גם כשנושא העוני מצליח לתפוס רגע קטן בכותרות סדר היום הציבורי, נשאלת השאלה "מדוע אותם עניים לא מוצאים עבודה, קשה ככל שתהיה וכך מכסים את החובות ויוצאים ממעגל העוני?". התשובה פשוטה מאוד – הם עושים זאת! הם עובדים במשרות מלאות, יום וליל. אך כשמשלבים יחד משכורת מינימום, לצד הוצאות משפחתיות של חשמל, גז, מים, ארנונה, חובות, בתי ספר, ביטוח לאומי, קופת חולים, תחבורה ציבורית, לצד היעדר כל סיוע ממשלתי – מגלים כי "קל" מאוד להתדרדר לעוני בישראל.

והנבחרים בירושלים? הם עסוקים במערכת הבחירות השלישית במספר. אם כך, מי מעז להצביע בעד בחירות שלישיות, לפני שבכלל הוצגה תוכנית ראשונה למיגור העוני בישראל?

הישראלי השני, הנמצא עמוק בתוך מעגל העוני, כלל לא צריך להמתין לחודש נובמבר בכדי לחוות את הבלאק פריידי. עבורו, כל יום שישי הוא שחור, כאשר שולחן הקידוש דל וצנוע.

בפתח העשור החדש הבא עלינו לטובה, הגיע העת לעצור ולהסיק מסקנות. במקום למדוד מספרים סטטיסטיים ולעסוק בדוחות שנתיים, יש להקצות משאבים לטיפול במשבר ולייצר תוכנית ארוכת טווח ובין משרדית, במטרה לטפל באופן יסודי ועמוק בבעיית העוני ישראל. רק שינוי סדרי העדיפויות והדאגה לאחר עשויים להפוך את יום השישי השחור של עניי ישראל, למעט יותר מחויך.

הכותב הינו מנכ"ל ארגון פתחון לב