אדם הראשון: דרייבר הוא הכוכב הלוהט בהוליווד

דצמבר 2019 מסתמן כרגע שיא בקריירה הלא־ארוכה של אדם דרייבר. במרחק של כמה שבועות זה מזה עלו שלושה סרטים חדשים בכיכובו, ולאן שלא תסתכלו, שם הוא נמצא - תדליקו נטפליקס והוא שובר את הלב בדרמת הגירושים “סיפור נישואים”; תעברו לאמזון פריים והוא מרעיד את המצפון עם הדרמה הפוליטית “הדו”ח”; תברחו לקולנוע והוא מככב ב”מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר”, שעולה היום. מוקדם יותר השנה כיכב לצד ביל מוריי ב”המתים אינם מתים” של ג’ים ג’רמוש, ובנוסף על כך הוא גם הספיק לככב בברודוויי בהצגה “Burn This”.

אבל זו לא רק הכמות: על “סיפור נישואים” הוא מועמד לגלובוס הזהב כשחקן ראשי. בסקר המבקרים הענק של “אינדי־ווייר” הוא נבחר לשחקן השנה. התחנה הבאה תהיה המועמדות הכמעט ודאית לאוסקר.

אדם דרייבר צילום: איי אף פי

אדם דרייבר נולד ב־1983 ואת הקריירה ההוליוודית שלו התחיל רק כ־30 שנה אחר כך. למרות ילדות מוזיקלית (אביו החורג הוא כומר, ואדם הצעיר היה חבר במקהלת הכנסייה) ואמביציות משחק, כשהוא נכשל באודישנים להוליווד הוא בחר, בעקבות אירועי 11 בספטמבר 2001, להתגייס למארינס. הוא לא הספיק לשרת בעיראק, כי נפצע בעת ההכשרה למשימה, מה שהביא לשחרורו מהצבא. הוא עבר לניו יורק, שם עשה מה שמעט יוצאי מארינס עשו לפניו: נרשם ללימודי משחק בג’וליארד. בראיונות סיפר כי את המשמעת הדרושה ללימודי משחק הביא מהצבא.

שני תפקידים קטנים ב”ג’יי אדגר” של קלינט איסטווד ו”לינקולן” של סטיבן ספילברג הביאו אותו לאודישן לסדרה שתזניק אותו: “בנות”. לינה דנהאם תכננה ללהק אותו לפרק אחד, ואז הפכה אותו לכוכב הגברי הראשי של הסדרה שלה, בתור בן הזוג שלה לסירוגין, אדם סקלר. “ממש חשבתי שהבחור הזה לא שם זין על כלום”, אמרה דנהאם ל”רולינג סטון”, “הוא בחור אקסצנטרי שלא מציית לחוקים ואין לו שום עניין לחיות את החיים שמישהו אחר תכנן עבורו”. אם תהיתם מה עושה בנו של כומר בסדרה שבה הוא אחת הדמויות האפלות והקינקיות בטלוויזיה האמריקאית בעשור האחרון, בראיון הודה שלא סיפר להוריו על “בנות” עד סוף העונה השנייה. ואז התחיל המבול. כולם רצו את דרייבר.

בשש השנים האחרונות הופיע רק בסרטים של אוטרים, בהם האחים כהן (“בתוך לואין דיוויס”), ג’ים ג’רמוש (“פטרסון”), ספייק לי (“שחור על לבן”, עליו היה מועמד לאוסקר הראשון שלו), סטיבן סודרברג (“לוגאן לאקי”) ומרטין סקורסזי (“שתיקה”). סקורסזי העניק לדרייבר בספטמבר פרס מטעם פסטיבל טלורייד ואמר ש”דרייבר הוא ככל הנראה השחקן הגדול של דורו”. עם 1.90 מטר, הוא ללא ספק השחקן הגבוה של דורו.

הגובה ופניו הגדולות מעניקים לדרייבר את הנוכחות הפיזית שקשה להתעלם ממנה, אבל החזות הלאו דווקא נוצצת שלו מאפשרת לו לגלם באותה מידה של אמינות משורר, נהג אוטובוס, שוטר או במאי תיאטרון. בין שהוא מופיע במהתלות קומיות (“לוגאן לאקי” ו”המתים אינם מתים”) ובין שבדרמות סגפניות (“השתיקה”), יש בדרייבר אלמנט סטואי ומנותק. גם דאנהם וגם ג’י.ג’יי אברמס, שביים אותו בשני סרטי “מלחמת הכוכבים”, תיארו אותו כמישהו שעומד בצד על הסט ושומר מרחק מכולם. “יש בו משהו שבתחילה נראה מרתיע”, אמר אברמס ל”רולינג סטון”, “האופן שבו הוא שומר מרחק מכולם”. אבל הוא הודה שמה שנראה כמו אדישות מתגלה כהפך הגמור. דרייבר הוא שחקן שמעיד על עצמו שהוא מתייסר על כל שוט, נכנס לחרדות בסוף כל סרט שהעבודה שלו היתה לא מספיק טובה ומסרב לצפות בסרטים שהוא משתתף בהם, מחשש שיגלה את טעויותיו.

הייסורים הפנימיים הללו הם אלה שגרמו לקתלין קנדי, נשיאת “לוקאספילם”, לבחור בדרייבר לתפקיד קיילו רן בטרילוגיה החדשה של “מלחמת הכוכבים”. הוא מגלם את בנם של הנסיכה ליאה והאן סולו, שפנה לצד האפל ומנסה ללכת בדרכי סבו, דארת ויידר. אף שהוא כבר בן 36, דרייבר הפך את רן — מעין נער מתבגר ששונא את הוריו ורוצה לשרוף את העולם — לדמות מרתקת ולא צפויה.

בשבע השנים שבהן אנחנו מביטים בדרייבר, מאז “בנות”, יש תחושה שהוא תמיד מגלם קצת את עצמו: רוב הדמויות שלו מתנהלות באותו קצב ומדברות באותו בריטון נהדר. אבל כדי לראות את הפוטנציאל שעדיין חבוי בו, קפצו אל סוף “סיפור נישואים”, כשהדמות שלו עולה באופן ספונטני אל הבמה ומבצעת את “Being Human” של סטיבן סונדהיים. זה רגע וירטואוזי ואינטימי של שחקן ומוזיקאי שסובל מבפנים ושופך את לבו באמצעות שיר. נואה באומבך, שכן מברוקלין, חבר טוב ומי שליהק אותו כבר בארבעה מסרטיו, הוא כרגע הבמאי שיודע להוציא את הרגעים הכי יפים מדרייבר.

נדמה כי בעשור הבא יוכל דרייבר לבחור אם להמשיך לעשות ארבעה סרטים בשנה, או לנצל את המומנטום לתפקידי ענק בסרטים של מארוול, או לצעוד במסלול שסללו לו שחקנים כמו הריסון פורד וביל מוריי, ולהיות השחקן שאומר “לא”, ומעדיף לעשות סרט קטן ואיכותי אחת לכמה שנים, ולוותר על הסחף ההוליוודי. ממרום גובהו, נראה שהעסק קצת קטן עליו.

זה שבאים במיוחד בשבילו

את אדם דרייבר פגשתי בפעם הראשונה בחורף 2011 בתיאטרון סיגניצ'ר בניו יורק, בהפסקה שבין שני החלקים של "מלאכים באמריקה". בחוץ השתוללה סופת שלגים אכזרית וקברניטי התיאטרון (אולם אוף־ברודוויי עם 180 מקומות ישיבה) חילקו לקהל מרק חם בכוסות פלסטיק, בזמן ששחקני ההצגה עברו בינינו עם דליים ואספו תרומות למלחמה באיידס.

דרייבר בן ה־28 חייך אלי ממרומי הכמעט 1.90 מטר שלו, טלטל בביישנות את הדלי שלו ושאל אם ארצה לתרום. רק דקות אחדות לפני כן ראיתי אותו בעירום מלא על הבמה, בתפקיד כפוי הטובה של לואיס איירונסון, שנוטש את מאהבו הגוסס ומקומם עליו אוטומטית את הצופים. לא אוכל לשקר ולהעיד שידעתי כי כוכב נולד לנגד עיני. בילי פורטר, לעומת זאת, שהיה אז שחקן כמעט אלמוני בן 42, גנב את ההצגה בתפקיד האח הסיעודי בליז. הנוכחות הבימתית של דרייבר היתה גמלונית ולא נינוחה, כמעט מבוהלת, ובכל זאת היה בו שילוב מסקרן של שבירות רגשית ועוצמה פיזית, שרק התגבר בחלק השני של ההצגה.

בסוף אותה שנה, עדיין לפני "בנות" והבום הגדול בקריירה שלו, ראיתי את דרייבר בברודוויי, כבנו המיוסר והזנוח של פרנק לנג'לה בהפקה של "גבר ונער", מחזה של טרנס ראטיגן משנות ה־60, והוא היה מדויק ומכוונן להפליא ומלא ביטחון. כשחזרתי לצפות בו בשנה שעברה בברודוויי, נכנס לנעליים גדולות של שחקנים כמו ג'ון מלקוביץ' ואדוארד נורטון בתפקיד הראשי במחזה "Burn This" של לנפורד וילסון, לצד קרי ראסל מ"האמריקאים", הוא כבר היה זה שבאים במיוחד בשבילו. זה שעדיין נראה על במה גבוה בהרבה ממה שהוא באמת, וגבוה בהרבה מכל אדם אחר בעולם, והרשה לעצמו כמה גינוני מלכות חדשים של מניירות מודגשות וקריצות מטאפוריות לקהל. עכשיו מותר לו. עכשיו הוא "אדם דרייבר".

ירון פריד השתתף בהכנת הכתבה