שווה אלף מילים: התמונה ששינתה את מדיניות ההגירה של טראמפ תוצג במוזיאון א"י

נדירות הפעמים שבהן תמונה אחת מצליחה לשנות עולם. זה אחד המקרים הבודדים הללו. התמונה, שהיא גם הזוכה במקום הראשון בתחרות השנתית הבינלאומית של צילומי העיתונות World Press Photo, הצליחה להביא לשינוי מדיניות אצל לא אחר מאשר נשיא ארה”ב דונלד טראמפ. את התמונה “Crying Girl on the Border“ (ילדה בוכה במעבר הגבול) צילם ג’ון מוּר, צלם עיתונות אמריקאי ותיק שעובד בשנים האחרונות עבור סוכנות הצילום הבינלאומית גטי. התמונה תוצג החל מסוף השבוע הבא (19 בדצמבר) במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב בתערוכת ה”וורלד פרס פוטו” השנתית בישראל, במקביל לגרסה שלנו עבורה: “עדות מקומית”. לצד התמונות הזוכות בעולם ב־2018 יוצגו גם צילומי העיתונות הטובים ביותר של צלמים ישראלים.

התמונה “ילדה בוכה במעבר הגבול". מור: “התכופפתי אל גובה העיניים שלה והיה לי זמן ממש קצר לצלם. ביום הצילום לא יכולתי לדעת אם האם ובתה יופרדו" צילום: JOHN MOORE

מור, הזוכה בתחרות העולמית, מתמקד בעשור האחרון בנושא מרכזי אחד: מהגרים ופליטים שמגיעים לארה”ב ממקומות שונים, הפעם ממקסיקו. “אני מצלם מהגרים כבר עשור”, מספר מור בשיחת טלפון מקונטיקט, ארה”ב, שם הוא חי, “הרבה לפני שהגירה היתה נושא שכיכב במהדורות החדשות”. באביב 2018 הציג טראמפ את מדיניות “Zero Tolerance” (“אפס סובלנות”) שלו, שלפיה מהגרים בלתי חוקיים הנעצרים בגבול ארה”ב־מקסיקו יופרדו מילדיהם ויישלחו למתקנים ייעודיים להם. על פי הערכה, כ־3,000 ילדים הופרדו מהוריהם במסגרת המדיניות הזו. “הגעתי אל המקום בגבול שבו חוצות המשפחות כדי לקבל מקלט מדיני”, מספר מור. “דיברתי בקצרה עם סנדרה סאנשז, אמא לילדה שסיפרה לי שהם בדרכים כבר חודש: ברחו מהונדורס דרך מקסיקו אל ארה”ב. הבת שלה, יאנלה, שהיתה אז בת שנתיים בערך, היתה מפוחדת כמו כל הילדים, ולא רצתה לעזוב את אמא שלה. אבל אנשי משמר הגבול ערכו חיפוש גופני על כולם והורו לסנדרה להניח את יאנלה על הרצפה, לא היתה לה ברירה. יאנלה התחילה מיד לבכות. אני התכופפתי אל גובה העיניים שלה והיה לי זמן ממש קצר לצלם, לפני שהסתיים החיפוש ואמא שלה הרימה אותה חזרה. ומשם הן עברו לשלב הבא. ביום הצילום לא יכולתי לדעת אם גם הן יופרדו”.

התמונה של יאנלה בת השנתיים התפרסמה למחרת בעמוד הראשי של ”הניו יורק טיימס”. “אבל מה שהפך אותה לסנסציה היה שהיא נהפכה לוויראלית ברשתות החברתיות”, מספר מור. “ואפשר בהחלט להגיד שהיא עוררה דיון לגבי המדיניות החדשה של טראמפ בנושא הגירה. אני לא יכול להגיד שהתמונה הספציפית הזו היא ששינתה את דעתי, כי קטונתי מלדעת מה הוא חושב, אבל אני יכול לומר שהיא בהחלט יצרה לחץ ציבורי. אחרי שהתפרסמה, הממשלה החליטה לשנות את המדיניות ולבטל את ההפרדה בין הורים לילדים של המהגרים הבלתי חוקיים”.

ג'ון מור

מה קרה ליאנלה ולאמא שלה?

“בדיעבד הבנתי שהן לא הופרדו. הן שהו בכמה ממתקני המהגרים, והיום הן חיות בחוף המזרחי של ארה”ב. אני שומר איתן על קשר. עכשיו, שנה וחצי אחרי שחצו את הגבול, יש להן סוף סוף תאריך לשימוע לקבלת סטטוס של מבקשי מקלט”.

אז אפשר להגיד שזו הצלחה.

“זו לא הצלחה, זה התפקיד שלנו, צלמי העיתונות. אנחנו צריכים להסב את תשומת הלב למצבים שאחרת, בלעדינו, לא היו מסתכלים עליהם. לי כצלם אין אג’נדה פוליטית. אני מנסה להתייחס לכל סיפור שאני מסקר בצורה הוגנת, לעשות הומניזציה לנושאים שהרבה פעמים מתייחסים אליהם כסטטיסטיקות יבשות בלבד, כי אם תמונה אחת יכולה לעורר באנשים רגש מסוים, הציבור כנראה יתעסק בה הרבה יותר ברמה האנושית ולא רק ברמה הפוליטית־מדינית”.

מור (52) הוא צלם עיתונות ותיק. במשך עשרות שנים צילם בכ־65 (!) מדינות בעולם, כשעד לפני עשור התרכז בעיקר בצילום של אזורי קונפליקט ומלחמות. “בעשור הראשון של המאה ה־21 צילמתי מלחמות בעיראק, אפגניסטן, ישראל (באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה). אבל תמיד כששאלו אותי אם אני מגדיר את עצמי כ’צלם מלחמות’, התשובה שלי היתה — לא. מה שעניין אותי כל השנים ועדיין מעניין אותי הוא סיפורים קשים, שיש בהם אתגר".+

צילום של מור של כוחות אמריקאיים בעיראק, 2003. “אני לא צלם מלחמות" צילום: AP

איך המדיה החברתית משפיעה על העבודה שלך?

“הכוח של המדיה החברתית עצום. זה כלי מדהים עבור צלמי עיתונות שמאפשר להם להגיע לקהל גדול הרבה יותר מלפני כן. אבל זה גם דורש מאיתנו להיות יותר זהירים. לפעמים זה דורש מאיתנו עוד כמה דקות בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו כדי להבין את הסיטואציה עד תום”.

בעקבות הזכייה בתחרות קיבלה התמונה של מור חשיפה גדולה עוד יותר במדינות רבות שלחלקן הגיע בעקבותיה בעצמו. “נסעתי לדבר על הכוח המדהים שיש לצילומי עיתונות ועל הדרך הנכונה בעיניי להשתמש בכוח הזה”.

התגובות לתמונה שונות ברחבי העולם?

“הגירה היא נושא בינלאומי היום. בהרבה מקרים הצופים היו יכולים להזדהות עם האימג’ כי הם עוסקים במדינות שלהם באותם נושאים בדיוק. אני חושב שלתמונה יש השפעה מעט יותר אמוציונלית בקרב הורים, כולל אותי, שלא יכולים להימנע מלדמיין את הילדים הפרטיים שלהם במצב כזה”.