הצרפתים חייבים להבין שרפורמת הפנסיה הכרחית

פנסיות הן לא דבר שמעורר בדרך כלל יצרים אלימים, אך כבר קרה בעבר שהן גררו המון משולהב לרחובות. מפגינים בצ'ילה וצרפת ואקדמאים בבריטניה רותחים על כך שההבטחות שניתנו להם לגבי כמה כסף יקבלו בגיל מבוגר ומה יהיה מקורו, לא מקוימות. ומדובר בתופעה עולמית.

אנשים מתחילים להבין שהגילים המבוגרים שעברו בנינוחות על הוריהם לא יהיו מנת חלקם. חטאי האבות, הבטחות נדיבות מדי שניתנו במשך דורות כדי להשביע את רצון הבוחרים, משולמים כעת על ידי הבנים והבנות.

צרפתים מפגינים במהלך שביתת הענק שהתקיימה בסוף השבוע צילום: בלומברג

מערכות הפנסיות בצ'ילה וצרפת שונות, אך בשני המקרים אנשים התעוררו למציאות שבה לא יהיה להם מספיק כדי לפרוש. המערכת של צ'ילה העניקה לאזרחים אחריות. הצ'יליאנים השקיעו את כספם בחסכונות של קרנות פרטיות, והשיטה דחפה את הצמיחה הכלכלית. אלא שכעת מגלים תושבי המדינה שהם לא הפרישו מספיק כדי לזכות בפנסיה נאותה.

בצרפת הנשיא עמנואל מקרון מנסה להתמודד עם המשקל הכבד שמפעילות ההבטחות הפנסיוניות על ההון הציבורי. עלות המערכת הפנסיונית הנוכחית מהווה 14% מהתמ"ג. נתון זה הוא בין הגבוהים בעולם. הניסיון האחרון לשנות את השיטה היה ב־1995, אז הציע ראש הממשלה דאז אלן ז'ופה רפורמות ששיתקו את המדינה למשך חודש כמעט, והפרשה הסתיימה בנסיגה של הממשלה. כעת שואף מקרון לשים קץ ל־42 מנגנונים שונים של פרישה ולייצר במקומם מערכת אחת שתעניק לכל העובדים זכויות שוות.

שני המקרים מדגישים את המורכבות הנפוצה בכלכלות מפותחות: תוחלת החיים מתארכת, מספר הולך וגדל של אנשים פורשים משוק העבודה, והמערכות הפנסיוניות אינן בנות־קיימא. מחקר שפרסם בחודש שעברה ה־OECD מצביע על כך שבמהלך 40 השנים האחרונות מספר האנשים המבוגרים מ־65 לכל 100 איש ביחס לאוכלוסיית גיל העבודה (20־64), גדל מ־20 ל־31. עד 2060 צפוי נתון זה להכפיל את עצמו ולהגיע ל־58.

בבריטניה, לשכת הסטטיסטיקה צופה כי יותר מ־24% מהאוכלוסייה יהיו בת 65 ומעלה ב־2042. זינוק חד לעומת 18% ב־2016. ובעוד אנשים פורשים מאוחר יותר, ב־20 השנים האחרונות העלייה במספר האנשים בני 65 ומעלה גדולה בהרבה מהעלייה במספר העובדים המבוגרים.

משהו השתנה. גיל הפרישה החוקי יהיה חייב לעלות כמו גם ההפרשות של כל פרט. הצעות מדיניות כמו קישור גיל הפרישה לתוחלת חיים, כפי שעשו ארה"ב ודנמרק, צריכות להיות חלק מכל פתרון ארוך טווח. קובעי המדיניות צריכים להביא בחשבון את שוק העבודה המשתנה; יותר ויותר אנשים עובדים במשרות חלקיות או כפרילנסרים, ואין להם גישה לפנסיה ממקום העבודה.

הפתרונות ברורים אם כי לא נוחים פוליטית. האתגר הגדול ביותר הוא לא הגירעון של קרנות הפנסיה, אלא החוסר בכנות בקרב מנהיגים בהתמודדות עם הבעיה. גם החברה צריכה להבין שהשפעת שינוי מנגנון המימון מוגבלת. לצד זאת חייב לקרות שינוי תרבותי, כזה שיוצר תפיסה חדשה לגבי המשמעויות האמיתיות של פרישה.