פתרון בעיית מעונות הסטודנטים יעזור גם למשבר הדיור

לא פעם, כאשר המדינה נדרשת לפתור בעיות ציבוריות, נוצרת דילמה תקציבית המכונה "השמיכה הקצרה מדי". המשמעות היא הפניית תקציב המיועד לצרכים חיוניים אחרים לפתרון הבעיה אשר על הפרק, כאשר בכך אולי תיפתר בעיה אחת - אך תיווצר במקומה בעיה חדשה.

מעטים יותר המקרים בהם ניתן "להרוויח מכל הכיוונים", דהיינו, לפתור בעיה המצריכה תקצוב מיוחד באופן שדווקא יסייע גם לפתרון בעיות אחרות. זהו בדיוק המקרה של סוגיית מעונות הסטודנטים בישראל: הפניית תקציבים להקמתם מהווה הזדמנות לא רק לפתרון מצוקת הסטודנטים, אלא גם להקלה על מצוקת הדיור שממנה סובל הציבור כולו; בנוסף, הקמת המעונות תחולל שורה של השפעות חיוביות בתחומים חברתיים וכלכליים – בייחוד בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית.

מעונות מילמן צילום: עמית שעל

למרות זאת, ועל אף הכוונות הטובות של הממשלות בשנים האחרונות, ראייה קצרת טווח והיעדר מדיניות עקבית גורמים לכך שכמות מעונות הסטודנטים קטנה באופן ניכר מהביקוש. כתוצאה מכך רובם המכריע של הסטודנטים נאלצים לשכור דירות, ובכך הם "מתדלקים" את עליית מחירי השכירות שפוגעת בעיקר בזוגות הצעירם ובאוכלוסיות המוחלשות.

לאחר המחאה החברתית ב-2011 אימצה הממשלה את המלצות ועדת טרכטנברג, שקבעה כי יש להקים מעונות ל-20 אלף סטודנטים. החלטת הממשלה הקצתה למוסדות האקדמיים קרקעות למטרה זו והעמידה לרשותם מענקים. עוד הוחלט, כי שכר הדירה במעונות יהיה מפוקח, ונקבע סטנדרט בנייה גבוה למבנים החדשים.

היה זה צעד משמעותי בכיוון הנכון, ובעקבותיו החלו רבים מהמוסדות האקדמיים לקדם פרויקטים להקמת מעונות. אולם כפי שקורה לא פעם עם החלטות ממשלה, חלק גדול מהכוונות הטובות נשאר על הנייר: כיום, מבין כ-314 אלף סטודנטים בישראל, רק למעט יותר מ-20 אלף ניתנת האפשרות לגור במעונות. השאר - יותר מ-90% - נאלצים להציף את שוק הדירות להשכרה או לגור עם ההורים.

כפי שנחשף בדו"ח מבקר המדינה שפורסם במאי, הממשלה אמנם הקצתה יותר מ-100 מיליון שקל להקמת מעונות, אך ברוב המכללות האקדמיות הציבוריות התהליך נתקע. החסם העיקרי הוא כלכלי: סכום המענק מכסה פחות מ-15% מעלות הקמת המעונות.

כפתרון אפשרי ניתנה למוסדות האקדמיים האפשרות להקים את המעונות בשיטת (T.O.B (Build, Operate, Transfer, שבה יזמים פרטיים מממנים את הפרויקט ובתמורה מקבלים את הזכות לתפעל אותו למשך 20 עד 25 שנים. שיטה זו אולי עובדת במרכז הארץ, שם מחירי השכירות גבוהים ולכן ניתן להשכיר את המעונות בתעריפים מוזלים אך עדיין רווחיים, אבל בפריפריה לא נמצאו יזמים שהסכימו לקחת את הפרויקטים.

פתרון אפשרי הוא מעבר לשיטת Private Finance Initiative. במסגרת שיטה זו היזם מממן את הקמת הפרויקט, והמדינה מתחייבת לשלם לו למשך תקופה ארוכה דמי שכירות שנקבעו מראש, ומבטיחה בכך כי הפרויקט יהיה רווחי.

חסמים נוספים הם ביורוקרטיים במהותם: הסכמי חכירה שחתימתם עם רשות מקרקעי ישראל או הרשויות המקומיות מתעכבת במשך שנים, תנאים שונים ומשונים שהוספו להסכמים שכבר נחתמו וסחבת בלתי סבירה מול גורמי התכנון. כדי לשחרר חסמים אלו חייבת הממשלה להקים גוף מתכלל אפקטיבי, שיפעל ביחד עם ות"ת, ור"מ (ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות) ו-ור"ה (ועד ראשי האוניברסיטאות), ויפלס עבורם את הדרך בסבך הביורוקרטיה.

מעבר לפתרון מצוקתם של מאות אלפי סטודנטים, הקמת מעונות בכמות מספקת תנגיש את ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות מוחלשות, תצמצם את משבר הדיור ותחזק את הפריפריה על ידי יצירת קהילות סטודנטים פעילות, שיוכלו לייצר התחדשות עירונית וכלכלית.

בממשלה חייבים "להחליף דיסקט", לאמץ נקודת מבט רחבה וארוכת טווח, ולהבין: פתרון משבר המעונות איננו נדבה שהשרים מעניקים לציבור הסטודנטים, אלא השקעה משתלמת שלצידה תשואה חברתית-כלכלית נאה, במסגרת החוזה הבלתי כתוב שבין המדינה לכלל אזרחיה.