הגאונה על הבמה: ארבעת הנפוליטניים של אלנה פרנטה בתיאטרון הבריטי

ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה זכו לחיבוק גורף ברחבי העולם. אנשים הגדירו את הקריאה כחוויה משכרת שבה לא רק מדמיינים ושומעים את הדמויות אלא כמעט יכולים לטעום אותן.

לזקק את החומר המרגש, המורכב והארוך הזה לבמה נשמע כמו משימה שאפתנית ומאתגרת אך Rose Theatre Kingston עשו את זה. אחרי כמה חודשים שבהם כל הכרטיסים נמכרו מראש ההצגה עברה מקצה שיפורים ובימים אלה עלתה מחדש על במת התיאטרון הלאומי בלונדון.

מתוך הפקת התיאטרון הלאומי הבריטי לרומנים הנפוליטניים. “תפקיד התיאטרון לזקק את חוויית הקריאה" צילום: national theatre

עיבוד ספר לבמה הוא משימה קשה ומסובכת, וכשמדובר בארבעה ספרים - “החברה הגאונה”, “הסיפור של שם המשפחה החדש”, “הסיפור של מי שברחו ממי שנשארו”, “הסיפור של הילדה האבודה” - שפורסים מערכת יחסים של 60 שנה - המשימה קשה כפליים.

המחזאית אפריל דה אנג'ליס הפכה את 1,600 העמודים של פרנטה לחמש שעות בימתיות שביימה מלי סטיל, המובאות בשני חלקים. זה סיפור על חברות נשית בין אלנה ולִילה על רקע הנוף החברתי המשתנה של איטליה שאחרי המלחמה.

"מה שהופך את פרנטה לסופרת מרתקת הוא שהיא מסרבת לכבד את הגבולות המסורתיים", אמרה דה אנג’ליס בראיון לתקשורת הבריטית. "היא מתארת חברות נשית לכל החיים בלי להירתע מאמיתות לא נוחות. לילה ואלנה אוהבות ושונאות, הן מוגדרות על ידי תשוקתן לא פחות מאויבותן ופועלות לא פעם בדרכים אכזריות ובלתי נסלחות. זו לא התמה הסנטימנטלית של חברות בין נשים".

אחד הוויכוחים הגדולים שעלו בתהליך הוא אם לשמור את התיאורים הפלסטיים, כולל תיאורי וסת והיריון. לרוב הם נשמרו, וסטיל כינתה את בחירתה של דה אנג'ליס לא פחות מאמיצה.

הסופרת המסתתרת מאחורי שם העט אלנה פרנטה היתה צריכה לתת את ברכת הדרך לטיוטה הראשונה. "זה היה ממש מפחיד אבל היא חזרה אליי ואמרה 'או.קיי. אני מסכימה'. היתה לה הערה אחת, 'don't be too oneiric' והייתי צריכה לחפש מה זה אומר. הבנתי שזו מין התנהגות חלומית כזו”.

בשנה שעברה עלתה מיני־סדרה המבוססת על הספרים ב־HBO, והבמאית סטיל הבהירה את ההבדל: "תפקיד התיאטרון שונה. בטלוויזיה אפשר להיכנס לכל הפרטים, אנחנו לא. תפקיד התיאטרון הוא לזקק את חוויית הקריאה”.

הביקורות על הגלגול הקודם של ההפקה משבחות. "כאילו פרנטה התגשמה מולנו", נכתב ב”Observer”; "אדפטציה זורמת ומלוטשת”,ב”דיילי טלגרף”; כך גם ב”The Stage”, אך שם מוסיפים שבעוד שתי השחקניות הראשיות כתובות ומשוחקות עם פרטים ברורים, מה שסביבן מעט מלוטש ובלוי, קצת קריקטורה לעומת הזוג המרכזי.

על השימוש בסדינים כתפאורה נכתב שהוא קצת בנאלי. סביר שסטיל ודה אנג'ליס לקחו את הביקורת לתשומת לבן והתאימו לסטנדרטים של התיאטרון הלאומי האנגלי.