כיסא זה פאסה: כך ישתנו בקרוב חללי העבודה
רפאל גילגן, חזאי הטרנדים של ענקית הריהוט ויטרה, מאמין שחלל העבודה כפי שאנחנו מכירים אותו ישתנה בקרוב: לא עוד כיסאות, שולחנות ועמדות מחשב אלא אולם ענקי שמשתנה בלי הרף לפי הצורך. גם המקצועות שלנו ישתנו בקרוב, הוא אומר בביקור בישראל. הבשורה המרה: "נרוויח עליהם פחות"
״חללי עבודה לא מעניינים אותי״, מצהיר רפאל גילגן. זו הצהרה משונה כשהיא באה מפי חזאי הטרנדים וראש מעבדת הטרנדים של מעצמת הריהוט והעיצוב השוויצרית ויטרה (Vitra), שבא לכאן כדי לחנוך את אולם התצוגה של החברה שפתחה הביטאט, והעביר פה סדרת סדנאות בנושא חללי העבודה של עתיד.
- חתן פרס ישראל בעיצוב דן ריזינגר הלך לעולמו בגיל 85
- האגרטלים של אניסה קרמיש חוגגים את אי שלמותו של הגוף נשי
- ממציא אנדרואיד חשף סלולרי חדש, בעיצוב של שלט רחוק
מה שמעסיק את גילגן יותר הוא איך לסייע לחברה שלו וללקוחות שלה להישאר רלוונטיים עוד עשר שנים, בעידן שבו להערכתו כבר לא יהיו כיסאות ושולחנות משרדיים, וגם לא משרדים סטנדרטיים. חללי העבודה העתידיים, שגילגן צופה,יכלו להתאים לשימושים שונים: באותו יום הם יוכלו לשמש אולם הרצאות, חדר ישיבות, וגם מקבץ של פינות ישיבה ועמדות עבודה. כיסא יכול להפוך לשולחן, וספה לשמש כחלל עבודה. הרעיון הוא לייצר חפצים רב שימושיים בסביבה שמשתנה ללא הרף.
גילגן, אוטודידקט בן 50, לבוש בטישרט עם הכיתוב ״להזיז את הקירות״, ככותרת של אחת הסדנאות שלו. חציית גבולות היא אחת מהסיסמאות שהסדנה שלו משופעת בהן. הוא מבצע זאת הלכה למעשה: בחמש השנים שלו בויטרה, החתים דרכון ב־40 מדינות, כשהוא מבקר ביותר ממאה חברות, סטראט־אפים ואוניברסיטאות ומעביר כ־400 סדנאות בכל העולם כל שנה. המפגשים הללו אמורים לספק לו תמונה ברורה יותר על מה צופן העתיד.
רפאל גילגן. ״יש עובדים מוחצנים ומופנמים, והמשרד העתידי צריך להתאים לשני הטיפוסים: רגוע ותזזיתי, רועש ושקט" צילום: תומי הרפז
הוא התחיל את הקריירה שלו ב־1986 בתור נגר ומשם התקדם לצמרת של מעצמת הרהיטים שאמונה על ייצור איקונות עיצוביות של אמצע המאה ה־20, נהנית משירותיהם של כוכבי העל של העיצוב העכשווי ומטפחת את דור המעצבים הצעירים של המחר.
את המושג שהוא מגבש על הטרנדים של מחר מעדכן גילגן כל שנה מחדש, במה שהוא מכנה ״פנורמה״. ב־2019 היא כוללת נושאים כמו הגרעין האנושי של חברות והצורך לשמור ולטפח אותו; קמפוסי עבודה והיכולת שלהם לייצר קהילות; רוחביוּת בעולם העבודה, המתייחסת לטשטוש הגבולות בין תעשיות ותחומים; ניוד כישורים, שקשור בצורך של עובדים להסתגל במהירות ולהיות מסוגלים לרכוש כישורי עבודה חדשים; מודעות סביבתית; ניסוי תמידי, העובדה שכל מוצר וטכנולוגיה נתונים לשיפור ותיקון תמידי ועוד.
הקמפוס של אמזון בסיאטל צילום: שאטרסטוק
איך ייראה עולם העבודה העתידי?
״יהיה זמן בעתיד שמכונות יתחילו לבצע את העבודות הרוטיניות והמשעממות. זה ישנה את דפוסי העבודה לחלוטין, למעשה תהיה פחות עבודה. בצד החיובי, אלה לא עבודות שמתאימות לאופי האנושי: לבצע משימות משעממות. בצד השלילי, נצטרך להבין איך לנהל את החיים עם פחות כסף. התחזית האחרונה של הפורום הכלכלי העולמי היא שאם אתה בגיל 45 היום, לא תפרוש מהמקצוע שהוכשרת אליו. אבל יתפתחו עבודות חדשות, וצריך לחשוב איך מכשירים אליהן עובדים”.
התהליך הזה, שמצוי בפנורמה של גילגן, נקרא ״Skilling־Re״, הכשרה מחדש. ״רווח תמיד הכי חשוב לחברות, הרי אם אין כסף לא שורדים. אבל היתרון בתהליך הדדי: העובד מקבל הכשרה חדשה והחברה מקבלת עובד טוב יותר. כרגע פחות מ־10% מהחברות עושות את זה״.
בכלל, המבנה הישן של חללי עבודה לא מאפשר את כל השינויים שצופה גילגן. “בני האדם, הטכנולוגיות והחלל נמצאים תמיד בתנועה, וחלל העבודה החדש צריך לשקף זאת״ הוא מסביר.
מטה יאהו בטוקיו. כשחלל העבודה הוא פתוח וורסטילי אפשר ללמוד מכל אחד צילום: Yahoo
ואיך נפתרת בעייית הרעש?
״יש עובדים מוחצנים ומופנמים, והמשרד צריך להתאים לשני הטיפוסים: רגוע ותזזיתי, רועש ושקט, לשמש במה כשאני רוצה, ולהחביא אותי כשאני צריך. צריך לחשוב בצמדים לא צפויים. חללים צריכים להיות גמישים. לוויטרה, למשל, יש מערכת ישיבה שקרויה Soft Work, שעיצבו צמד המעצבים הבריטי אדוארד ברבר וג’יי אוסגרבי. היא משלבת תכונות של ספות, חללי עבודה ומערכות ישיבה בחללים ציבוריים. התקנה של מערכת כזאת, שמאפשרת כל כך הרבה פונקציות וצורות הצבה וישיבה, מאפשרת לעובדים הרבה יותר חופש פעולה”.
דוגמה אחרת שגיליגן מתאר היא תוצר של שיתוף פעולה עם מטה יאהו ביפן. הלובי בן 1,200 המ”ר של בניין החברה במרכז טוקיו עוצב כחלל עבודה משותף חינם וכל אחד רשאי להיכנס ולעבוד בו. ״אחת ההשלכות של זה היא שהחברה נהפכת לחלק מהעיר, אבל הרעיון המרכזי הוא שכשפותחים דלתות, אפשר ללמוד מכל אחד, והתוצאה היא שהיום כ־400 אנשים שלא שייכים לחברה עובדים שם וזה יוצר תהליך של למידה חברתית״. דוגמה נוספת לחלל ורסטילי היא בקמפוס של אמזון בסיאטל: מבנים בצורת כיפה מזכוכית, שמאפשרים לעובדים לנוח, לעבוד ולקיים ישיבות בתוך יער טרופי עם אלפי סוגי צמחים.
זה מה שנרצה בעולם עבודה עתידי?
״אחד הדברים שנרצה הוא חופש. כדי לממש את מלוא הפוטנציאל, אי אפשר שהבוס שלנו תמיד יציץ לנו מאחורי הגב. הדבר השני הוא שעובדים רוצים להיראות כאדם שלם, אבל לעתים קרובות נתפסים רק כמשאבים. ראייה כזאת לא מבינה את הפוטנציאל שטמון בהם. צורך נוסף הוא שינוי, וזה אומר ללמוד יכולות וכישורים חדשים. אנחנו גם צריכים לחוש שייכות לקהילה גדולה יותר. וקהילה צריכה יעד פיזי: חפצים וחללים״.
אבל אנחנו חיים ועובדים בעולם דיגיטלי משתנה. מי בכלל צריך חפצים?
“הם מספקים לנו עוגן תחושת יציבות וכיוון ומאפשרים לנו להרגיש חלק מקהילה. רהיטים של מעצבים גדולים מעוררים בנו רגשות וגעגוע, ולא נוותר עליהם. הם שורדים גם כי התכונות החיצוניות שלהם נשארות, וגם כי הם מתאימים את עצמם לשימוש עכשווי ועתידי״.
