תרבות הביטול: זו בריונות רשת, בגרסה המנומסת שלה

1. תקינות פוליטית אלימה

בלטינית התופעה מכונה "דמנטיו ממוריה", בעברית אומרים יימח שמו זכרו ובעידן הדיגיטלי התופעה מכונה Cancel Culture, או "תרבות ביטול": מונח שמתאר תגובה ציבורית ברשתות החברתיות שנועדה להסיר תמיכה ציבורית וצרכנית מאיש ציבור שפועל באזור מוסרי אפור, או שדרך ההתבטאות שלו לא מקובלת. בצורה פשוטה יותר, מדובר בחרם. החרם נעשה באופן מקוון, ולכן הוא חוצה יבשות ומשפיע בעיקר על מי שכוחו הכלכלי והציבורי קשור בחוזקה לרשתות החברתיות.

הארווי וויינשטיין, אבל היצירות? צילום: רויטרס

החרם מופנה ליצירות של מפיקים ואמנים שהואשמו באונס והטרדה מינית כהארווי וינשטיין וביל קוסבי, קניה ווסט, שטען שעבדות היא בחירה, או במאי סרטי "שומרי הגלקסיה" ג'יימס גאן שצייץ בדיחות על פדופילים. דוגמאות נוספות ל"קורבנות" תרבות הביטול הם הקומיקאי קווין הארט, בעל היסטוריה של ציוצים הומופוביים; ושאפל עצמו, שגיבה את מייקל ג'קסון "גם אם היה פדופיל".

גולשים "ביטלו" והטילו חרמות גם על חברות ותאגידים שמשמרים תרבות פוגענית נגד נשים כמו אובר, שזכתה לקמפיין #DeleteUber, או חברת האופנה גוצ'י, שהשיקה סריג עם דוגמה גזענית. ויש אפילו תרבות ביטול פנימית של בלוגרים ומשפיענים שמבטלים ומחרימים זה את זה.

המקרה של שאפל הביא לאחרונה את תופעת תרבות הביטול לשיא, סייע להפיכת המונח לאחד החיפושים הפופולריים בגוגל ועורר גל של כתיבה סביב ההוקעה המקוונת. פתאום לכולם היה מה להגיד בנושא. נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה כינה את התופעה ילדותיות שצריכה להיפסק, הקומיקאית שרה סילברמן אמרה שמדובר בתופעה מפחידה. מבקרים אחרים התלוננו על טרנד חסר סובלנות ורחמים, תקינות פוליטית שמשמשת לדיכוי חופש הביטוי.

2. לוחמי חופש טהרנים

כמו מהפכות טכנולוגיות קודמות, הרשתות החברתיות יצרו הזדמנות לייצור וצריכה המוניים. בטוויטר, יוטיוב, פייסבוק ואינסטגרם לכל משתמש יש יכולת לייצר, להפיץ ולצרוך תוכן בכמויות המוניות. זה מעניק לו גם את הכוח לייצר פגיעה בסדרי גודל אדירים, כוח שלא היה מתוכנן.

תרבות הביטול: קווים לדמותה מאייר: יונתן פופר

הרשתות החברתיות עוצבו כמלכודת דבש שתכרה כמה שיותר מידע על המשתמשים ותייצר הכנסות למפעילים שלהן. אך תוך זמן קצר הרשתות ראו את הפוטנציאל של המיקרופון והמגפון שהן מעניקות למשתמשים, וניכסו לעצמן את תואר ה"משווה הגדול" (The Great Equalizer): מרחב אינסופי שבו למוחלשים יש קול ושחופש הביטוי יכול להתממש במובנו האמיתי, חופשי לכאורה מחסמים כלכליים של גישה לתקשורת המיינסטרים. החברות השתמשו בתוכן הנוסף להפקת עוד ועוד מידע, ובחרו במכוון לא לווסת או לפקח על התוכן שמוזרם שם בטענה לחופש ביטוי.

תרבות הביטול נטלה את החירות והיעדר הפיקוח כדי לאתגר את הסטטוס קוו ואת המפורסמים והאנשים החזקים, שבשם חופש הביטוי הרשו לעצמם להגיד ככל העולה על רוחם, ללא השלכות. שלא במפתיע, חברי האליטות הוותיקות לא מקבלים בברכה את הערעור על ההגמוניה שלהם, ורואים בנוקטי הביטול לוחמי חופש טהרנים, המון אינטרנט צמא דם שמנסה להוביל בפלטפורמות המקוונות עריצות של אנשי שוליים. אלא שהאמת רחוקה מכך.

הניסיון לבטל ולהחרים מישהו או משהו זוכה לדרגות הצלחה שונות. אלפי משתמשים עזבו את אובר, אך לא מנעו ממנה להיות מהסטארט־אפים הגדולים בעולם. קווין הארט נדחק מהנחיית אוסקר אך זכה לסיקור תקשורתי אוהד ולקאמבק מקצועי. ג'יימס גאן הועסק מחדש כבמאי בסדרת "שומרי הגלקסיה", קניה ווסט עדיין מהאמנים המצליחים בעולם ודייב שאפל נשכר להפיק ספיישל נוסף. למעשה, ה"ביטול", שנועד להסיר עוקבים וחברים ברשתות החברתיות, מצליח לעתים דווקא לייצר סביב ה"מבוטל" הד תקשורתי גדול יותר מזה שהוא נהנה ממנו קודם לכן.

ועדיין, על אף הצלחתה השנויה בספק, תרבות הביטול הופכת יותר ויותר פופולרית. זה גם לא שהביקורת עליה שגויה לחלוטין, היא פשוט נוגעת בנקודה שיותר אינהרנטית לנפש האדם מלניסיון לדרוש מאישי ציבור ותאגידים לשאת באחריות לדבריהם ולמעשיהם.

3. בועות מקוונות של התעלמות

אף שרשת האינטרנט מאפשרת ליצור קשרים גלובליים ומעניקה גישה חסרת תקדים לשלל דעות, אמונות ורעיונות, הגולשים מעדיפים להתמקד ברשתות המצומצמות והמוכרות להם. משתמשי רשתות חברתיות כפייסבוק או טוויטר מייצרים לעצמם "תא הדהוד" (Echo Chamber) שמשכפל את נקודות המבט שלהם, מעין בועות מקוונות של תכנים מותאמים אישית שמסננות תכנים לא נעימים ומייצרות קבוצות הומוגניות, חמימות ומלאות ביטחון.

ברק אובמה: "צאו מהסרט, לכולם יש פגמים" צילום: AFP

בועות המידע המהדהדות דוחפות את הגולשים להתכנס למערכת אמונות הרמטית שהולכת ומקצינה. בהיעדר "מבוגר אחראי", הפלטפורמות הדיגיטליות הפכו לזירה אידיאלית לפריקת זעם ותסכול שנודדים במהירות ממטרה למטרה לעתים ללא הקשר. המרחב הדיגיטלי התמלא במוקשים תרבותיים, גדוש באווירה ציבורית דחוסה ולוהטת שאף מייצרת צנזורה עצמית.

בתנאים אלו תרבות הביטול עלולה להיות מסוכנת, שכן היא מבטלת ניואנסים ומוחקת את ההבחנה בין אירוניה וסרקזם לבין סתם פוגענות. היא מתיימרת לייצר אחידות מוסרית בין־דורית - דבר בלתי אפשרי - ומייצרת בכך תחושה של תגובה מוגזמת ולא מאוזנת, לעתים לא סובלנית, במיוחד בסוגיות מורכבות כגבולות ההטרדה המינית. הפלטפורמות לא מצליחות לגשר על פערי הדורות במיוחד משום שהן משרתות כל דור באופן אחר לחלוטין. בעוד שדורות ה־X וה־Y רואים בה כלי בלבד, לא תמיד אמיתי, אצל בני דור ה־Z התרחשה דיפוזיה מלאה בין המרחב הדיגיטלי לזה הפיזי. עבורם, תיבות התהודה הן חלק ממשי מהחיים, לא מציאות אלטרנטיבית.

"זה לא אקטיביזם", אמר לאחרונה אובמה כשביטל את תרבות הביטול, "הרעיון הזה של טוהר ושאתה אף פעם לא טועה, ותמיד מעורה פוליטית וכל זה - אתם צריכים להתגבר על זה במהירות. העולם מבולגן. לאנשים שעושים דברים טובים יש פגמים". הוא קצת צודק, אי אפשר לתקן את העולם באמצעות האשטג, אבל הוא גם די שוגה: ההאשטג בהחלט עוזר.