תעשיית הארנונה: הרשויות מבקשות להכפיל תעריפים – האם זה מוצדק?

בשיתוף מערכת זירת הנדל"ן

רק באחרונה דיווח משרד הפנים כי ב-2020 תעלה הארנונה בכל הארץ ב-2.6%, שיעור גבוה ביחס לשנים האחרונות, וזאת בהתאם ל"נוסחה הקבועה בחוק ההסדרים". אולם כעת מתברר כי הרשויות המקומיות לא מסתפקות בהעלאה זו, ועשרות מהן דורשות את אישור המשרד להעלאה נוספת שתסתכם בעלייה של כ-25% בתוך עשור.

על פי נתוני התאחדות התעשיינים, 65 רשויות ברחבי הארץ מבקשות להעלות את הארנונה בשטחן, הן למגורים והן לתעשייה. עיריית תל אביב לדוגמה, ביקשה להעלות את הארנונה למגורים בתחומיה ב-10%, העלאה שתעשיר את קופתה בכ-20 מיליון שקל; טירת הכרמל מבקשת העלאה בשיעור דומה, ובמועצות גוש עציון וחוף השרון מבקשים להעלות את הארנונה ב-5%.

ארנונה מעל לממוצע

בעוד הבקשות להעלאת שיעורי הארנונה למגורים הן צנועות יחסית, הבקשות להעלאות הארנונה לתעשייה מנופחות יותר. כך למשל, מועצת חוף השרון מבקשת להעלות את הארנונה לתעשייה בשיעור של כמעט 160%, ועיריית קרית ביאליק מבקשת להעלות את הארנונה בשיעור של 99%. זאת בעוד שיעורי הארנונה לתעשייה בישראל, כבר במצב הדברים הרגיל ועוד לפני שאושרו העלאות אלה, גבוהים מאוד מהמקובל בעולם המערבי.

מפעלי בזן במפרץ חיפה. עיריית קרית ביאליק מבקשת להעלות את הארנונה ב-99% צילום: טל אזולאי

בעקבות פניית הרשויות פתחה ההתאחדות בצעדי מניעה משפטיים מול משרד הפנים, באמצעות עו"ד עדי מוסקביץ ממשרד מוסקוביץ-אזרואל עורכי דין. "מבדיקת הפניות עולה כי רשויות מקומיות רבות אינן מבצעות הליך תקין בבקשותיהן, לא מדייקות במספרים ולא חושפות את השפעות השינוי במלואן", נטען בהודעת ההתאחדות בנושא. עוד ציינו שם כי "עיריות הוד השרון ובית שאן הן היחידות שמצאו לנכון שלא להעלות את שיעורי הארנונה כלל, ואף ביקשו לוותר על ההעלאה האוטומטית בשיעור של 2.58% החל על כלל הרשויות".

מנתונים השוואתיים שאספו בהתאחדות, מפעל באירופה משלם בממוצע 18.2 דולר למ"ר, אולם בלוד המחיר הוא 43 דולר למ"ר ובחיפה 43.1 דולר למ"ר, נכון ל-2017. לפי ההתאחדות, "עלויות אלה מעלות את יוקר הייצור של החברות הישראליות ומקשות עליהן להתמודד מול מתחרותיהן בעולם, שנהנות מעלויות נמוכות יותר ולכן מוכרות את מוצריהן במחירים אטרקטיביים יותר".

רובי גינל, מנכ"ל התאחדות התעשיינים, הוסיף: "הניתוח של ההתאחדות חשף לראשונה את העיוותים שגורמים לכולנו לשלם מסים מיותרים לרשויות. המסים האלה מייקרים את עלות הייצור בישראל, ומתגלגלים לציבור פעמיים – גם ביוקר המוצרים וגם בחשבון הארנונה. נוסף על כך, התעשייה הישראלית משלמת את הארנונה הגבוהה בעולם ומאבדת את כושר התחרות. אני קורא לממשלה לא לאשר ולו העלאה חריגה אחת ולשנות מהבסיס את שיטת המיסוי המוניציפלי בישראל".

עו"ד עפר שפיר. "בקשות הרשויות נענות בצורה לקונית ולא ראויה" צילום: יוני רייף

תשומות צמודות מדד

מנגד, יש מי שדווקא מבינים את הרציונל בבקשת הרשויות להעלות את שיעורי הארנונה לתעשייה. "לא ניתן לנתק את שיעורי הארנונה מיוקר המחיה בארץ, הגבוה למדי במונחים השוואתיים לעומת ארצות מערביות", מסביר עו"ד עפר שפיר, שותף מייסד במשרד עפר שפיר ושות' המתמחה במיסוי מוניציפלי. "הארנונה הינה מקור ההכנסה העיקרי של הרשויות המקומיות למימון פעולותיהן השוטפות, בהן מימון הוצאות חשמל, חומרי גלם, שכר עובדים, אחזקת מבנים, רכישת ציוד ועוד. מאחר שהוצאות אלו גבוהות ממילא, שיעור הארנונה משקף את רמתן".

לראייתו, שורש הבעיה אינו נובע מבקשת הרשויות ומקורו דווקא ברשויות השלטון המרכזי. "שיעורי הארנונה לבתי עסק ותעשייה נועדו לסבסד את שיעורי הארנונה הנמוכים יחסית שנקבעו בדין לנכסי מגורים. רף נמוך זה נקבע ומוכתב על ידי רשויות השלטון המרכזי, והרשויות המקומיות אינן רשאיות לחרוג ממנו. מאחר שהרשות המקומית הינה מוסד ללא כוונות רווח המחויב באיזון בין הכנסות להוצאות, הדרך לאזן את הגירעון האקטוארי המובנה מארנונה למגורים עוברת דרך ארנונה לעסקים ולתעשייה".

באמצע שנות השמונים נקבעו תעריפי הבסיס לארנונה, ומאז הם מתעדכנים לפי נוסחה אוטומטית התואמת לשינוי במדד המחירים לצרכן. הרשויות המקומיות אינן חופשיות לקבוע את שיעורי הארנונה שלהן בעצמן, ורשות המבקשת לשנות את התעריפים נדרשת להגיש בקשה לאישור חריג למנכ"לי משרדי הפנים והאוצר, אשר מוסמכים לאשר הבקשה כולה או חלקה, או לדחותה.

שפיר מבקר את התנהלות משרד הפנים בנושא: "קיים עומס כבד על משרדי הממשלה בשל ריבוי הבקשות, המקשה להידרש לכולן בזמן סביר ובאופן יסודי ומעמיק. לפיכך הן נענות בצורה לקונית וללא הנמקה ראויה. לכן עולה באחרונה הדרישה, המוצדקת לראייתנו, להשיב לידי הרשויות המקומיות את הסמכות לקבוע את תעריפי הארנונה שלהן בעצמן. עד כה שום גוף מוסמך לא הואיל להסדיר את הדבר הזה, וזהו אחד מסלעי המחלוקת התלויים כיום בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי".