לאן נעלמו הכיכרות של רחוב אלנבי?

רחוב אלנבי, אולי מהמפורסמים שברחובות תל אביב, עבר עשרות גלגולים ב-108 שנותיו. מהרחוב הראשי של השכונה השנייה של העיר הצעירה, דרך המרכז המסחרי הגדול של העיר המתפתחת ועד רחוב מפוקפק עם מועדוני לילה, ותעשיית סמים וזנות ענפה. כיום, בגלגולו הנוכחי, אלנבי הוא רחוב במשבר זהות. שאריות ושברי זיכרונות מכל תקופה ניכרים על בנייניו. מוסדות בילוי ותיקים לצד מלונות בוטיק יוקרתיים, בניינים נוצצים לאחר שימור לצד חורבות מוזנחות. חנויות בגדים במחירי שוק לצד חנויות מעצבים. אקלקטיות במובן הממוצע של המילה.

רחוב במשבר זהות עם עבר מפואר צילום: עמית שעל

ואמנם, מאחורי שדרות העצים הוותיקות שמעטרות את צדי המדרכות, נחבאים עדיין כמה מהבניינים היפים ומרשימים ביותר בארץ. יהיו מוזנחים ומרוטים כמה שיהיו, יופיים עוד ניכר עליהם. למרות זאת, ישנן שכבות בהיסטוריה של הרחוב הזה שלא הצליחו לשרוד עד ימינו. ארבע כיכרות מרכזיות שעיטרו את רחוב דרך הים ההיסטורי, ואלנבי הנוכחי, שהיוו את הלב התרבותי, המסחרי, התעסוקתי והפוליטי של המדינה כולה.

כיכר המושבות בשנות העשרים. רחוב החשמל ודרך בגין כפי שנראו אז צילום: קלוגר זולתן-לע"מ

על כיכר ב' בנובמבר שמעתם? ועל כיכר מגן דוד? על כיכר הכנסת או כיכר המושבות? הכיכרות שעיטרו את רחוב אלנבי קמו בתקופות שונות בתולדותיו, אך למשך פרק זמן נכבד למדי הרחוב הראשי של תל אביב הפך לכזה בזכות צמתים רחבי ידיים שבמרכזם כיכר מטופחת ולצידה רחבות התקהלות גדולות. אותן כיכרות מדוברות של רחוב אלנבי אירחו את מיטב התהלוכות, הלוויות, החגיגות וההפגנות שהרעישו את הארץ הגועשת גם כך. למעשה, אותן כיכרות מילאו תפקיד דומה לזה של כיכר רבין או כיכר הבימה של היום. אז לאן נעלמו? ומה בעצם הסיפור של רחוב אלנבי?

רחוב אלנבי בשנת 1918. במקור נקרא "דרך הים" צילום: הארכיון הציוני

בשנת 1911 התקבצה אגודת יזמים ציונים שמטרתם רכישת קרקעות ויישובן ביהודים. רוב הקרקעות נרכשו בסביבות שכונת "אחוזת בית", לימים - תל אביב. האגודה, "חברה חדשה" שמה, החלה בחיפוש קרקעות מיד עם הקמתה. בשנת 1912 עלה בידי מייסדיה לרכוש את הקרקע המשתרעת ממסילת הרכבת הישנה שבצומת הרחובות אלנבי ויהודה הלוי של היום, ואשר הצפינה עד מרכז בעלי מלאכה שמסתיים באזור צומת הרחובות אלנבי וביאליק. על מגרש החול הצחיח שבמרכזו דרך עפר רעועה קיוו חברי האגודה להצליח ליישב יהודים יוצאי אירופה. משימה לא פשוטה - אבל חזון זהו שם המשחק.

הנחת אבן הפינה לשכונת "חברה חדשה", 1912 צילום: הארכיון הציוני

לימים, אותה קרקע תהפוך לצנטרום התל אביבי ולאחד האזורים היקרים במדינה. את האדמות, שבמקורן נקראו "אדמות שייח' עלי", רכשו מייסדי האגודה יהודה לייב אבוהב, יהושע גולדברג, עקיבא ויס ומנחם שיינקין. מיד עם רכישתה החלו חברי האגודה לחלק את השטח לחלקות ולבנות שם את רחובה הראשי של שכונה - רחוב "דרך הים".

הבנייה הייתה מואצת, אט-אט נרקם לו רחוב ראשי שתוכנן להיות רחב בהרבה מרחוב הרצל - רחובה הראשון של תל אביב ששימש כמרכז המסחרי קודם לרחוב אלנבי. בשנת 1918, כאשר כבשו הבריטים את הארץ מידי העוסמאנים בניצוחו של הגנרל אלנבי, הגיע המצביא רכוב על כנפי הניצחון והתהילה גם אל תל אביב הקטנה. לקראת הביקור המרגש, התאסף ועד העיר סביב חגיגות ביקורו ובאסיפה הוחלט כי את שחרורה של הארץ מידי העוסמאנים יש להוקיר במחווה נדיבה במיוחד. כך, החליטו חברי הוועד לקרוא לרחובה הראשי של שכונת "חברה חדשה" על שמו של הגנרל אלנבי. הגנרל, שהיה בדרכו ליפו - העיר הגדולה עם הקהילה המבוססת והמשמעותית יותר - נעתר לבקשותיו של יו"ר הוועד מר מאיר דיזינגוף והגיע לבקר בעיירה. ההתרגשות הרקיעה שחקים: "אנחנו תושבי תל־אביב, החלטנו לעשות בתוכנו מזכרת עולם למשחרר ארצנו, השר אדמונד הנרי הינמן אלנבי, המנצח והמושיע, ולשים אח שמו בפינו ובפי בנינו אחרינו לדורות. ולזאת אנו קובעים את השם הנכבד הזה, לרחוב הגדול שבשכונת תל־אביב, הוא הרחוב אשר מערבית צפונית מדרך מסילת הברזל, המוליך לצד הים. ויקרא שם הרחוב ביום ההוא ׳רחוב אלנבי׳, מעתה ועד עולם". כך כתבו בכתב ההחלטה על שינוי שמו של הרחוב.

הגנרל אלנבי מבקר בתל אביב. 1918	צילום: הארכיון הציוני

ראשיתו של רחוב אלנבי כיום מתחיל בצומת הרחובות העלייה מדרום, דרך יפו הממשיכה לדרך בגין היום, שנקראה באותם ימים בשם דרך פתח תקווה או דרך יפו-שכם, ומצידו יוצא רחוב החשמל שחוצה את שכונת רמת השרון, הקרויה כיום שכונת גן החשמל. בצומת המרכזי הזה עמדה בגאון כיכר המושבות. הנקודה הדרומית של רחוב אלנבי. הדרך הראשית שהובילה למושבות הוותיקות יצאה מיפו, עברה בצומת הזה והמשיכה לראשון לציון ורחובות הדרומיות, ולפתח תקוה הצפונית. בין אם זה כיכרות או אוטובוסים - מי שביקש להגיע אל המושבות עבר בכיכר הזו.

כיכר המושבות. שנות העשרים צילום: קלוגר זולתן-לע"מ

את רחובות תל אביב עוד בנו במרץ באותם ימים. בצומת המרכזי התאספו מדי בוקר פועלים וממנו יצאו לעבודות שונות בסלילת כבישים ובנייה. בשנות ה-20 של המאה הקודמת מדובר היה במרכז הפועם של הישוב היהודי כולו. תחילה נבנתה הכיכר כמעגל תנועה שגרתי, ובשנות השלושים כבר שופצה ונבנתה במרכזה מזרקה חדשנית ומדשאות מטופחות. מראה שהיה מיטיב עם הכיכר גם כיום.

שנות ה-30'. מזרקה נבנתה במרכזה צילום: קלוגר זולתן-לע"מ

חרף מרכזיותה, כיכר המושבות מרוחקת מליבו של הרחוב, ולא רק מפאת היותה בראשיתו. בינה לבין רוב רובו של הרחוב עוברת מסילת הרכבת של אחד מהקווים הראשיים ביותר, קו יפו-ירושלים - מה שמייצר הפרדה מסוימת מהמשכו של רחוב אלנבי.

כיכר מגן דוד. 1924 צילום: הארכיון הציוני

הכיכר הבאה בתור מעט מרוחקת, אך מרכזית לא פחות - כיכר מגן דוד. מעטים לא מכירים את המקום, אך מעטים מכירים את השם. כיכר מגן דוד ניצבת בצומת הרחובות קינג ג'ורג', שיינקין, הכרמל, נחלת בנימין, הלל הזקן ואלנבי כמובן. שישה רחובות המרכיבים צורת מגן דוד יחד. בצנטרליות המיוחסת לה זכתה בזכות שוק הכרמל אשר בראשיתו ניצב לה, ומפאת היותה נקודת מפגש בין שכונות רבות בעיר: שכונת חברה חדשה, שכונות מרכז בעלי מלאכה א' וב', שכונת כרם התימנים ושכונת כרם ישראל. סביב הכיכר נבנו מספר מרשים של בתים בסגנון הבינלאומי, כאשר שלושה מהם על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ' ששימש כמהנדס העיר הראשון והיה אחד מהאדריכלים העסוקים והפוריים ביותר בעיר הצעירה.

1936 כיכר מגן דוד. הצטלבות של הרחובות המרכזיים בעיר צילום: קלוגר זולתן-לע"מ

1947. תנופת פיתוח אדירה צילום: הנס פין

הבאה בתור היא כיכר עלומה בהרבה מקודמותיה - כיכר ב' בנובמבר. ייתכן שהייתה סוערת וסואנת בהרבה מקודמותיה, לפרקים מסוימים לפחות. כיכר ב' בנובמבר ניצבה בין הרחובות אלנבי, פינסקר, ובן יהודה, והיא למעשה רחבה גדולה בקדמתו של בית הקולנוע הגדול והמרכזי בעיר דאז - קולנוע מוגרבי. את שמה המקורי קיבלה לציון תאריך הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1918.

קולנוע מוגרבי והרחבה לצידו - כיכר ב' בנובמבר צילום: אוסף מטסון

1934, חגיגות העדלאידע בתל אביב הצעירה צילום: קלוגר זולתן

הכיכר אמנם צעירה מעט מהכיכרות הדרומיות לה, וככזו היא הכיכר היחידה מבין ארבע כיכרות אלנבי האבודות שתוכננה מראשיתה כרחבת התקהלות. ממש אירופה בלבנט. איך אירע הדבר? בשנות ה-20 פנה דיזינגוף לאחד מהאדריכלים העסוקים בישוב, יוסף אברהם ברלין, בבקשה לתכנן מבנה קבע שבו תשכון האופרה של תל אביב. השניים פנו לאיש העסקים ובעליו של השטח - יעקב מוגרבי. משנענה מוגרבי ליוזמה, החל ברלין בתכנון ובשנת 1930 נחנך בית הקולנוע השני בתל אביב, גדול יותר, חדשני יותר עם חזית דרמטית לפחות כמו הסרטים שהציג. במרתפו של המבנה שכן אולם נוסף ששימש להצגות תיאטרון ואופרה כמובן. הכיכר הפכה במהרה למקום הכינוס המרכזי בעיר. מאסיפות מפלגתיות, ועד הפגנות סוערות נגד הבריטים, נגד הסכם השילומים עם גרמניה וגם תהלוכות עצמאות וחגיגות פורים. כולם התנקזו אל האגן המרכזי שחיבר את כיכר דיזנגוף הצפונית יותר עם רחוב אלנבי.

1950. חנה מרון מפגינה נגד הנהלת הקולנוע על תנאי העסקה של השחקנים צילום: הנס פין

1955. כינוס מפלגת אחדות העבודה. הכיכר הייתה מקום התאספות פופולרי צילום: כהן פריץ

אחרונה בכיכרות היא כיכר הכנסת, זו הממוקמת ממש במפגש עם רציף הרברט סמואל. כיכר זו היא גם היחידה שעוד קיימת, בערך. כאמור, רחוב 'דרך הים' אמור היה להמשיך צפונה ולא לנשוק לים. אולם, בשנת 1922, עוד קודם להקמת קולנוע מוגרבי, בעוד תוואי הרחוב עוד נרקם לו, עלתה יוזמה להקמת בית קפה על שפת הים מאת יהודי יוצא אודסה בשם סלומון גריגורביץ'.

שנות העשרים. קזינו גלי אביב על חוף הים צילום: אוסף אברהם סוסקין

את היוזמה התנה היזם בהטייתו של רחוב אלנבי, שכבר היה בן למעלה מעשור, מן הצפון מערבה, אל הים. דיזינגוף נעתר והיוזמה החלה להירקם. על התכנון הופקד גם כאן יהודה מגידוביץ'. הקזינו, שלא שימש כבית הימורים אלא כבית קפה, נבנה ונחנך בשנת 1923 ושימש כנקודת ההתחלה של הרצף התל אביבי. אותה העת רוב השטח שמדרום לו היה מאוכלס בבתים על הים השייכים לשכונת מנשייה היפואית. בית הקפה הזה החל להגשים ולו במעט את החזון האירופי על ריביירה עברית במזרח התיכון.

לא בית הימורים אלא בית קפה. ריביירה עברית של ממש צילום: אוסף אברהם סוסקין

בית הקפה הזה רק סימן את מרכזיותה של הכיכר ולא רק משום קרבתה לים. מרגע שהוכתב תוואי הרחוב ככזה, החלו להיבנות באזור פרויקטים רבים, כמו בית המלון סן רמו שניסה להתחקות אחר עיר הנופש האיטלקית, בית אוסישקין וכיכר הרברט סמואל שתוכננה כמניפה הפונה מן קצה רחוב אלנבי אל הים. כשעל מפתחה יוקמו בתי מסחר, הארחה ותרבות.

ארונו של הרצל מונח בכיכר הכנסת לפני שיעלה לקבורה בירושלים

נקפוץ קצת קדימה. בשנת 1945, כשקזינו גלי אביב הספיק כבר להחליף בעלים וגם להיסגר ולהיהרס, הוקם בצידה הצפוני של הכיכר בית קולנוע חדש - "קולנוע קסם". לטובת הקולנוע נבנה בניין דו-קומתי עם חזית קלאסית רחבה, וגמלוני כניסה יוונים שקיימים עד היום. בבניין נבנה אולם גדול ושלושה קיוסקים. אך לא הספיק לשמש כקולנוע לאורך זמן רב מדי.

בשנת 1948 הפקיע הוועד הלאומי את המבנה מבעליו, היזם זוסיה קיפניס, ושיכן בו תחילה את מפקדת חיל הים. לאחר מכן ב-8 המרץ 1949 נפתחה במבנה הקולנוע ישיבת הכנסת הראשונה בתולדות מדינת ישראל ושם היה משכנה עד סוף אותה שנה. חגיגות העצמאות, מסע הלוויה של שרת והנחת ארונו של הרצל לאחר שהביאו את עצמותיו ארצה. כיכר הכנסת הייתה המקום הנכון להיות בו.

קולנוע קסם. הופקע עבור משכן הכנסת הזמני צילום: הארכיון הלאומי של הולנד

משעברה הכנסת למשכנה בירושלים, נרכש הבניין על ידי עיריית תל אביב ושימש במשך כשמונה שנים כבניין העירייה ולאחר מכן כבניין משרדי מס הכנסה. קיפניס רצה את הנכס שלו לעצמו אך סורב, וקיפל פיצוים זעומים. בשנת 58' נרכש המקום על ידי עמותת ידידי האופרה הישראלית והמקום הפך להיות מבנה הקבע שלה. במרוצת השנים נקלעה האופרה הישראלית לקשיים כלכליים ותמיכת המדינה בה הופסקה עד שנאלצה להיפטר מהמבנה. בתמיכת עיריית תל אביב הוקם במקום מגדל דירות מפואר לעשירי הארץ - מגדל האופרה. הארץ שינתה את פניה מאז התכנסו חברי הוועד במרתף הבניין ועד שאכלסו אותו מיטב בעלי ההון ועשירי הארץ. כך גם הכיכר שופצה ומזרקה נבנתה במרכזה, אך שנים עם בתי מלון המשכירים חדרים לפי שעה ורובצי קיוסקים מפוקפקים הפכו את הכיכר לאחד המקומות הלא נעימים בעיר.

כיכר הכנסת. הפגנות סוערות ואירועים רשמיים

נחזור דרומה - שאר הכיכרות של רחוב אלנבי עוד נותרו במקומן עד לשנות ה-60'. אוכלוסיית הארץ הכפילה את עצמה עם העליות הגדולות של שנות ה-50' ונושא התשתיות הפך לבוער ביותר במדיניות הפנים הישראלית. כשמספר המכוניות הלך ותפח ומספר האנשים הפוקדים את הרחוב הוכפל ושולש, הוחלט על בניית מנהרות תת-קרקעיות מתחת לשלוש הכיכרות: כיכר המושבות, כיכר מגן דוד, וכיכר ב' בנובמבר. מעגלי התנועה שבמרכזן בוטלו. המנהרות חיברו בין המדרכות וטכנולוגיות חדשניות תפסו את מקומן של הכיכרות הישנות ורחבות ההתקהלות - מדרגות נעות החותרות מטה, ורמזורים מונפים מעלה. כעבור לא הרבה זמן מילאו את מנהרות אלנבי דרי רחוב ומשתמשי סמים. הרחוב הפך מרומזר וסואן, ורחבות ההתקהלות נמחקו כמעט כליל.

עיתון קול העם. 1959 צילום: עיתון קול העם

עיתן דבר. 1961 צילום: עיתון דבר

בשנת 86' פרצה שריפה בקולנוע מוגרבי וזה נסגר ונהרס. כיום עומד במקום חניון. אלנבי הפך סופית למרכז בילוי עם מועדונים רועשים וברים. במהלך היום פקדו את הרחוב סוחרים שונים ולעת ערב בליינים ושיכורים נוספים. חלק מהטעויות התכנוניות המשמעותיות ביותר התרחשו בתקופה זו שלאחר קליטתם של מאות אלפי עולים. המרכזית שבהן היא הניסיון לייצר ריבוד מפלסי של המרחב הציבורי. כך הוקמה עיר תחת גג אחד בתחנה המרכזית החדשה, כיכר מוגבהת ברחוב דיזנגוף ומנהרות תת קרקעיות להולכי רגל ברחוב אלנבי. המכונית קודשה על פני הולך הרגל.

1927. מורד רחוב אלנבי אל הים צילום: ח.נ ביאליק

אלנבי הפך לתחנה מרכזית הפרוסה על רחוב שלם. מספר המוניות, האוטובוסים ומוניות השירות שינה את פניו של הרחוב התל אביבי. ככל שהלך ונעשה סואן, כך הלכו והתמעטו בתי הקפה והמסעדות וגם דיירי הרחוב הוחלפו. במקום השדרה רחבה עם עצים מטופחים בצידיה, הפך אלנבי לאזור תעשייה מפויח ורועש. בתחילת שנות האלפיים כבר הבינו בעיריית ת"א את הטעות וסגרו את כל המנהרות הללו. רחוב אלנבי נעשה רחוק ממה שקיוו לראות דיזינגוף ואנשי חברה חדשה. לאורך שנותיו של הרחוב, מיטב אדריכלי הארץ הציבו את עבודותיהם המרשימות ביותר בצידיו: יהודה מגידוביץ', יוסף ברלין, זכי שלוש, אלכסנדר לוי ועוד רבים. אלנבי הוא אחד ממקבצי הסגנון הבינלאומי והסגנון האקלקטי ארצישראלי הגדולים בארץ ואפשר לראות בו מוזיאון חי לאדריכלות המאה ה-20. ואולי עוד נזכה לראות זאת.

1967. פועלים ליד הכניסה למנהרות בכיכר מגן דוד צילום: אוסף דוד רובינגר

אלנבי כיום. תקווה לצדק היסטורי צילום: מיכאל יעקבסון

בימים אלו תוכנית הרכבת הקלה עתידה להחזיר את השקט לאלנבי. הקו הסגול שעתיד להיפתח על תוואי הרחוב אמור להוציא כל תנועת כלי רכב מהרחוב ולהפוך אותו לדרך עבור הולכי רגל בלבד. קשה לנבא כיצד תשפיע הרכבת על הרחוב, אולם ככל שייפחתו כלי הרכב בו, אולי משהו מהחזון המקורי יצליח להתהוות בדרך הנשפכת לים. לתחנות הרכבת פוטנציאל להחזיר את כיכרות ההתקהלות מהעבר המפואר של הרחוב, ממש כפי שניתן לראות בכיכרות ערי אירופה - כיכר רחבה למעלה ותחנת רכבת מתחת. כך או כך, אלנבי הוא סיפור על חזון בלתי מתפשר, על יזמות וגם מקרה בוחן למרחבים עירוניים, שבסופו של דבר מקיימים אותם בני אדם, וככאלה הם צריכים לאפשר מפגש אנושי ומקומות התקהלות והתקבצות. כך נוצרת חברה ובתשתיות העיר הכוח לעצב את דמותה.

הדמייה של תחנת אלנבי של הרכבת הקלה צילום: נת"ע