יואי, בייבי: סיפורו של המסוק הכי חשוב בהיסטוריה

שלום, כאן הקברניט; האנפה היא ציפור יפה. אין לה את הפאסון והסמליות של העיט או הזריזות של הבז והנץ, אך עם צוואר ארוך, מקור שפיצי וכנפיים רחבות, זה בהחלט עוף עם סטייל.

אנפה? יופי של ציפור צילום: Tulus Simatupang ,the nature Conservancy

לעומתה, מסוק ה"אנפה" שנשא את שמה בשירות חיל האוויר הישראלי היה ההיפך הגמור: גוף גוצי ומרובע, שנראה כמו שילוב של מאוורר תקרה ושידת החתלה, ולו רעש של מקרר מקולקל. חי"רניקים שטסו בו פה בארץ סיפרו שכמעט בכל נחיתה נפתח איזה פאנל מהתקרה והפיל עליהם כבלים וחוטים - ממש הסוסיתא של המסוקים. אבל חכו שתשמעו על האחים שלו, ועל אבי המשפחה: היה זה, ואני לא מגזים, המסוק הכי חשוב בהיסטוריה של התעופה.

את הסיפור הזה אפשר להתחיל לפני אלפי שנים, כשסיני אחד ראה עלה נופל מעץ ונישא על הרוח כשהוא מסתובב, או לפני 500 שנה כשלאונרדו דה וינצ'י עיצב כלי טיס דמוי בורג מעופף. אפשר להתחיל גם ב-1901, כשאיגור סיקורסקי בן ה-12 המציא מסוק מונע בגומיות. אבל לא, המסוק החשוב מכולם לא היה הראשון, או אפילו העשירי, ואת הסיפור נתחיל ב-1938, כשמר לורנס דייל בל חזר מביקור בגרמניה והסתובב לו הראש.

הנ"ל הקים רק שנה קודם לכן חברה, בל מטוסים שמה, במטרה לעצב מטוסי קרב. היו לו כמה עיצובים מאוד יצירתיים, בראשם ה-P39 אירקוברה, מטוס בו המנוע ישב מאחורי הטייס (עליו אספר לכם בהרחבה בעתיד), אבל כששב מסיור הדגמה בגרמניה יכול היה לחשוב רק על מסוקים ומסוקים ומסוקים.

מטוס ה-P39 של חברת בל צילום: USAF

הביקור ההוא היה השפרצת כוח נאצית: היטלר רצה להרשים את ארה"ב ולעודד אותה לבצע עסקאות חילופי טכנולגיה עם חברות גרמניות, וגם קצת להפחיד אותה; הוא ידע שתוך שנים ספורות יפתח במלחמה, והם לא. לשם כך, ביקרה משלחת נציגי חברות במפעלים גרמניים, ביניהם מפעל פוקה וולף. שם פגש מר בל את אב טיפוס ה-FW61, כלי עם גוף של מטוס, אך במקום כנפיים רגילות נשא שני רוטורים גדולים. "כזה אני רוצה", חשב לעצמו. "כל כך הרבה אפשר לעשות עם דבר כזה".

ב-1941 שכר את ארתור יאנג, מהנדס וממציא עם תשוקה למסוקים כמו שלא היתה לאף אמריקאי אחר. הוא חקר עקרונות בקרת טיסה, הפעלת מסוקים ואפילו שימושים תיאורטיים שלהם במשך שנים, והעניק לחברת בל את המסוקים הראשונים שלה.

מימין: לורנס בל וארתור יאנג צילום: Airport Journals

בל עצמו דאג ליחסי הציבור: ב-1944 הדגים מסוק ניסיוני בפני קהל משתאה בבאפלו ניו יורק, ובהמשך השנה שלח את המסוק להטיס רופא לטפל בטייס פצוע שהתרסק באזור נידח במדינה, ולחלץ שני אנשים שנפלו דרך חור באגם קפוא. מהר מאוד הפכה בל ל"חברת המסוקים" בעיני הציבור האמריקאי, וגם שינתה שמה ל"בל מסוקים". אך היה זה רק שלב הכשרת הלבבות; המהפכה אפילו לא התחילה.

חלוץ מסוקי בל צילום: Bell

ב-1947 נכנס לשירות הבל 47, המסוק הראשון שיוצר בקנה מידה נרחב עבור צבא כלשהו. תוך שלוש שנים פרצה מלחמת קוריאה וההליקופטר הקטן בעל תא הבועה סייע בחילוץ פצועים ותצפיות. מהר מאוד הבין צבא ארה"ב כמה חיוני הוא המסוק: חצי האי הקוריאני הוא אזור מלא ברכסים משוננים ויערות גדולים, היכן שמטוסים לא יכולים לנחות, וה-47 הצליח להציל חיי נפגעים רבים.

בסוף המלחמה החליט הצבא שהוא זקוק למסוק גדול יותר, חזק ועמיד יותר. הדרישות היו מסוק בינוני שיוכל לסחוב מטען של כ-360 ק"ג לרדיוס משימה (המראה, טיסה, נחיתה ביעד וחזרה לבסיס) של כ-240 ק"מ.

מסוק הבל 47. מי מכיר, מי זוכר את הסדרה מ.א.ש? צילום: U.S. Army

לורנס בל חייך מאוזן לאוזן; הוא ידע בדיוק מה לבנות פה. ב-1954 המריא מסוק בשם HX40, אב טיפוס מתקדם שעשה כל מה שהצבא רצה, פלוס-פלוס. ב-1955 נערכו מבחני טיסה רשמיים עבורו, והפנטגון התלהב: ביצועיו היו טובים משנדרש במקור. 

אב הטיפוס HX40 צילום: U.S. Army

תא הנוסעים היה גדול ורחב מאוד, מספיק לשמונה חיילים עם ציוד מלא או ארבעה פצועים באלונקות. המסוק טס גם בקור קיצוני באלסקה ובחום של מדבריות אריזונה, והתחזוקה שלו היתה קלה ופשוטה מאוד. לא משנה לאן ילך הצבא להילחם, המסוק הזה יוכל לתפקד שם.

כשנכנס לשירות ב-1959, קראו לו HU1, כלומר Helicopter ו-Utility, שימוש כללי, וכינו אותו איריקוי; כל מסוקי צבא ארה"ב מקבלים שמות של שבטים אינדיאניים. הלוחמים בשטח והטייסים שלהם ראו HU1 ומיד הפכו את זה ל"יואי", וכך נקרא המסוק עד יומו האחרון.

אפס מעלות בחוץ? המסוק בכל זאת יניע צילום: U.S. Army

הגנרלים פינטזו על כלי כזה במשך שנים: במקום לשלוח כוחות למשימה במשאיות ובנגמ"שים - מה שיצריך פריצת דרכים, אבטחה שלהן וסיוע אש עצום - אפשר פשוט להעלות את החבר'ה למסוק ולהנחית אותם היכן שרוצים. מסוקים קודמים - כמו ה-H21 שאוני של חברת פיאסצקי - היו איטיים, חלשים ופגיעים וגם בלתי אמינים. ועתה נראה שחברת בל פיצחה את נוסחת מסוק הסער. והפיצוח הזה עמד להיבחן באש.

מסוקי יואי בווייטנאם צילום: גטי אימג'ס

במשך שנים התערבה ארצות הברית במלחמה שבין צפון וייטנאם הקומוניסטית והדרום שבתמיכתה. לאט לאט נשלחו יותר חיילים במסווה של יועצים, יותר מערכות נשק וביניהן מסוקים כמו היואי, וב-1966 הפכה המלחמה למה שאנחנו מכירים מהסרטים: גיהנום בג'ונגל.

היואי נשא ברוב נטל תובלת הסער: קבוצת מסוקים נשאה כוחות לעומק שטח האויב, כשקבוצה אחרת נושאת מקלעים ואף רקטות ומחפה עליה. פינוי פצועים? שילחו יואי. לפלוגה ג' נגמרו הרימונים? המים? הלוף? שילחו יואי. טייס פאנטום נטש בשטח אויב? היואי בדרך.

חיילים רצים למסוק יואי צילום: U.S. Army

צוותי היואי נחשבו לחלק מיחידות החי"ר, כמו נהגי הנגמ"שים. החיבור בין טייסים ורובאים מעודו לא היה קרוב ואישי יותר, ולכן נאבקו טייסי המסוק בחירוף נפש ולקחו סיכונים גדולים כדי לסייע לחבריהם שעל הקרקע.

לעיתים קרובות זה לא היה מספיק; היואי אמנם התגלה כמסוק חזק ועמיד, שהצליח לשוב לבסיס גם כשכל גופו מחורר מאש מקלעי ותותחי אויב, אך אבדו מסוקים רבים. הקושי המרכזי היה הגנה על המסוקים בעומק שטח האויב; מסוקים חמושים ברקטות אמנם חיפו עליהם, אך היו כבדים ואיטיים יותר ולא פעם קרה שלא הצליחו להדביק מסוקי הסער.

חמוש, אך איטי. יואי עם כוורת רקטות צילום: גטי אימג'ס

זה אולי לא בולט בסרטים עליה, אך מלחמת וייטנאם הסתיימה במנוסה מבוהלת של ארצות הברית. השלטון הורה לסגת, וכל הצבא פשוט קם וברח. למעשה, לא מעט ציוד הושאר שם בשטח, בין השאר גם מסוקי יואי.

מסוק יואי מושלך מנושאת מטוסים לאחר מלחמת וייטנאם, כדי לפנות מקום למסוקים שנושאים אישים שפונו מהמדינה צילום: גטי אימג'ס

לאחר המלחמה נשאר צבא ארה"ב עם כמויות עצומות של מסוקים כאלה, והתחיל למכור אותם לכל מי שרצה. וכולם רצו; הכשרת הלבבות שהחלה עם ההדגמות והחילוצים שהניע לורנס בל בשנות השלושים קיבלה חיזוקים מפתיעים: המסוק הופיע כל ערב בכל מהדורת חדשות בכל בית בעולם; כל עוד שודרו תמונות ממלחמת וייטנאם, נחשף הקהל הרחב ליואי. וב-1972 עלתה לשידור הקומדיה האמריקאית מ.א.ש; היא סיפרה על בית חולים שדה במלחמת קוריאה, אך כללה המון סצנות של מסוקים ועזרה לקשר בין הליקופטרים והצלת חיים.

יואי? הציבור הכיר אותו ממהדורות החדשות צילום: USAF

וכאן מגיעה מהפכה ענקית: לפני היואי, מסוקים היו בשירות אזרחי, אך היו מאוד מוגבלים; התחזוקה שלהם היתה מסובכת, החלפים יקרים, ולרוב היה המסוק קטן ולא יכול היה לבצע יותר מתפקוד בודד. למשל, מסוקים שימשו לריסוס חקלאי, ולהטסת משלחות לאזורים נידחים, אך לא גם וגם. ופתאום בא לו הליקופטר אחד שיודע לפעול על המון סוגי דלק, שיש חלפים שלו בלי סוף בשוק, ושהוא מספיק גדול וחזק כדי לעשות המון.

מסוק יואי מעביר מטען מספינה לחוף צילום: NARA

והיואי הפך להיות האייפון של המסוקים; כולם רצו אחד וכולם קיבלו. תחנות טלוויזיה קנו כאלה כדי להגיע לאזורי סיקור במהירות ולחסוך את הפקקים; תחנות כיבוי אש הצטיידו בהם כדי לחלץ נפגעים מאזורי שריפה ולהטיל מים בצורה מדויקת; חברות תיירות החלו להשתמש בהם כדי להגיע לאיזורים מרוחקים, בהם אין נמלי תעופה; ומנכ"לים בערים גדולות קנו מסוקי יואי כדי להגיע לעבודה בסטייל.

מסוק יואי משטרתי, תחת גופו ערכה לנשיאת חומר כיבוי אש צילום: שאטרסטוק

אבל השימוש הכי חשוב שנעשה במסוקים האלה בוצע בידי שירותי בריאות; קודם לכן, תפעול מסוקים היה פריבילגיה של בתי חולים גדולים ומתוקצבים היטב, והנה הופיע הליקופטר שכל אחד יכול לקנות ולתפעל. בנוסף, לאחר המלחמה נותרו המוני המונים של טייסי ומכונאי יואי מוכשרים, ששמחו להמשיך לעבוד בתחום.

מסוקי יואי שימשו לפינוי פצועים וחילוץ, להובלה מהירה של איברים להשתלה, והמשיכו להציל חיים יחד עם צוותיהם גם כשפשטו את המדים.

פצועים מפונים למסוק יואי צילום: שאטרסטוק

אבל גם זו לא המהפכה הכי גדולה: תפוצתו הנרחבת של היואי לימדה ארגונים ותאגידים, רשויות וגורמים רשמיים, ובעצם את החברה כולה מה אפשר לעשות עם הליקופטר. מוסדות החלו להקצות תקציבים עבורם, וכיום אפשר לראות מסוקים בכל מדינה, טסים ומצילים חיים בכל התרחישים האפשריים, מתאונות דרכים ועד האסון האטומי בצ'רנוביל, בו שיחקו מסוקים תפקיד קריטי.

יואי מכבה שריפה צילום: FWS

גם מסוקי היואי עדיין טסים, בשירות גופים רבים בעולם; למעשה, כשמגגלים את שמו מקבלים פרסומות לחברות שמוכרות חלפים וציוד להליקופטר הזה, שנולד 20 שנה לפני האינטרנט. הבל 205 לדגמיו הופעל בידי 66 צבאות, והגיע להמוני מפעילים אזרחיים. מאז החל הייצור נבנו יותר מ-16,000 מסוקים כאלה; לשם השוואה, כיום משרתים בכל העולם כ-44,000 כלי טיס מכל הסוגים, צבאיים ואזרחיים כאחד.

דווקא פה בארץ לא הלך ליואי: הוא התמודד יפה עם החום באריזונה, אבל לא עם זה של רמת הגולן וסיני; המזה"ת הקשה על המנוע, והמסוק תפקד פחות טוב משנדרש. הראשונים הגיעו ארצה ב-1967, ושימשו הן לתובלה והן למרדפים אחר חוליות מחבלים חודרות בבקעת הירדן; בהזדמנות, אספר לכם על מעלליהם.

צוות צנחנים עולה למסוק צילום: Raimond Spekking CC BY-SA 3.0

הרבה דגמים הושקו למסוק הזה, ביניהם אחד די מפתיע: הקוברה, מסוק הקרב הייעודי הראשון. כן, השידה המעופפת של בל היתה הבסיס לפיתוחו - המנוע, הזנב, המדחפים ורכיבים רבים אחרים נלקחו מהיואי והוצמדו לתא צוות צר. למעשה, הדגם הראשון שלו אף נקרא יואי-קוברה.

מסוק קוברה צילום: גדי קבלו

מה שמביא אותי למסוק האנפה, איתו פתחתי את הטור הזה. מדובר בבל 212, דגם דו מנועי חזק ומתקדם יותר מהיואי המקורי, שטס לראשונה ב-1969. גם הוא שירת בצה"ל, הגיע ארצה ב-1975, ושרת בכבוד בכל גזרות הלחימה עד 2004.

גם אני טסתי באנפה פעם, בתובלה בין בסיסים, וגם על הראש שלי נפלו כבלים כשריחף לו ואז ספק נחת, ספק נפל, באלגנטיות של חיפושית. וכמו רבים, גם אני רחשתי לו כבוד; מי יודע כמה חיים היו אובדים בלעדיו ובלי משפחתו האגדית. טיסה נעימה!