המילניאלס לא מבזבזים מספיק כדי למנוע מיתון

קמצנות בני דור המילניום. זו התיאוריה האחרונה שמציעים כלכלנים כהסבר למיתון הקרב ובא. איך קרה שדור הידוע כחי מתלוש משכורת אחד לשני, נלעג כבזבזני, סובל מחסור יציבות תעסוקתית ונמצא בחשש מתמיד שלעולם לא יצליח לחסוך לפנסיה — הפך להיות האשם התורן בהאטה הכלכלית בארה"ב. אולי מוצו יתר המועמדים במעגל הפאניקה מפני מיתון שהשתלט על השיח.

1. האשמים

בני דור המילניום לא עומדים לבדם מתחת לגיליוטינה. בחודשים האחרונים, כל דבר הפך לאינדיקטור וכל אחד אשם ומאשים במיתון שטרם הגיע. האשמה עוברת כמו תפוח אדמה לוהט: מהטבות המס לעשירים, לערימת המזומנים התאגידית ששוכנת מעבר לים, הגלובליזציה, ההגירה, מלחמת הסחר, הורדות הריבית, וכמובן בלון החוב של משקי הבית והסטודנטים.

את הכל חזו אינדיקטורים מוכרים יותר ופחות. זה שזרע את הבהלה הגדולה ביותר היה היפוך עקום התשואות בחודש אוגוסט, האינדיקטור שמחזיק בשיא התחזיות למיתון. הפעם האחרונה שדבר כזה התרחש היתה ביוני 2007.

היפוך העקום רק חידד חששות שעלו בעקבות האטה בענף הייצור. מדד השקעות התאגידים בתשתיות ובציוד נפל באוקטובר לרמתו הנמוכה ביותר מאז 2009. האשמה לכך נעוצה ככל הנראה בשילוב של עליית מחירי הנפט ומלחמת הסחר, שני גורמים שמגדילים את עלויות הייצור לעסקים, שנשענים על יבוא סחורות ונאלצים להתמודד עם חוסר ודאות כלכלית עצומה.

גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לוקח חלק במשחק ההאשמות. הוא מזהיר כי אם מיתון יתרחש, זה יקרה בגלל גורמים מסוימים שאינם הוא, ובאותה הנשימה מצהיר, כי בכל מקרה מיתון לא יתרחש. יומיים אחרי שהתהפך העקום האשים טראמפ את הפד והדמוקרטים כי הם מנסים להחליש את הדמוקרטיה. "הכלכלה שלנו חזקה מאוד", צייץ, "למרות חוסר החזון המחריד של ג'יי פאוול והפד, אך הדמוקרטים מנסים "להכריח" את הכלכלה להיות גרועה למטרות בחירות 2020. אנוכי מאוד!". כשהליכי ההדחה התעצמו הוא שינה את כיוון הקשר והפך את המיתון מכלי לתוצאה: "אם משהו יקרה עם ציד המכשפות המזויף הזה שהדמוקרטים מבצעים, אני באמת מאמין שיהיה לנו מיתון־דיכאון שכמותו המדינה הזו לא ראתה".

לשיח המתלהט התווספו סקרים המעידים על הפחד ממיתון, ואלה דחפו לפעולות. על פי סקר של בנק UBS מספטמבר, 55% מהאולטרה־עשירים (הון משפחתי מעל ל־1.2 מיליארד דולר) צופים מיתון ב־2020, מה ששלח 42% מהם לעדכן את תיק ההשקעות ו־42% נוספים להגדיל את תזרים המזומנים.

2. המומחים

הישענות על אינדיקטורים היא הלחם והחמאה של כלכלנים שאוהבים לחזות מיתון. אבל הם לא טובים בזה. מחקר של קרן המטבע העולמית (IMF) שפורסם במרץ שעבר מצא כי ההיסטוריה רצופה בכישלונותיהם: בשנים 1992־2014, מתוך 153 מיתונים ב־63 מדינות, רק חמישה זוהו בטווח של שנה לפני שהתרחשו, ועל ידי קונצנזוס של כלכלנים מהמגזר הפרטי. לא שקרן המטבע טובה יותר. לפי מחקר שפרסמה בפברואר חברת הייעוץ הפיננסית פאת'ום (Fathom), ב־30 השנים האחרונות לא הצליחה הקרן לחזות האטה בכלכלות מפותחות, אלא רק חודשים ספורים לפני שזו התרחשה.

הכישלון המהדהד, ובמיוחד המבוכה העצומה סביב ההחמצה של חיזוי מיתון 2007, הביאו כלכלנים לחפש כלים חדשים. מלבד שיפור מודלים ואינדיקטורים הם גם התחילו לערפל את מסגרת הזמן של התחזיות למעל שנתיים מראש. הבעיה הגדולה עם המניפולציה הזו היא שמעגל התחזיות — גם אם אינן מדויקות או אפילו שגויות — משפיע על השווקים ועל ההסתברות כי יתרחש מיתון.

"נרטיבים הופכים ויראליים ומופצים למרחקים, אפילו לעולם כולו, עם השלכות כלכליות", כתב רוברט שילר, זוכה פרס נובל לכלכלה בספרו החדש על כלכלה נרטיבית. "כדי להבין למה מיתון בכלל מתחיל, צריך יותר מתיאוריית משוב. אנחנו צריכים לקחת בחשבון את האפשרות שלעתים הסיבה הדומיננטית למיתון קשורה להימצאותם ולעוצמתם של סיפורים מסוימים, לא רק המדדים או המכפילים שכלכלנים אוהבים להפוך למודלים". התעלמות מהנרטיבים, כותב שילר, היא אחת הסיבות לכך שכלכלנים מצליחים "לחזות במדויק שינויים מקרו־כלכליים כמה רבעונים לעתיד, אך בחצי המאה האחרונה התחזיות השנתיות שלהם היו חסרות ערך".

עבור שילר, היפוך עקום התשואות הוא נרטיב בפני עצמו והתעצמות השיח על מיתון בעקבותיו היא שהופכת את המיתון לבלתי נמנע. "אנשים מוקסמים מהרעיון של מחזור עסקי", אמר ל־CNBC, "אז הם אומרים שמיתון היה צריך להגיע מזמן, או שהם אומרים שיש עקומת תשואות הפוכה. אלו סיפורים שהתעצמו עד שהגיעו למצב שבו הם עשויים להיות נבואות שמגשימות את עצמן. עקום התשואות ההפוך גורם למיתון, מכיוון שאנשים חושבים שהוא עושה זאת".

המשמעות של סטורי טלינג לא חומקת גם מהנשיא טראמפ, שהאשים לאחרונה את התקשורת כי היא עושה "כל שניתן כדי 'ליצור' מיתון אמריקאי, אף על פי שהמספרים והעובדות עובדים בכיוון ההפוך". תלונה שתומס פיליפסון, היועץ הכלכלי הבכיר שלו, מוסיף להדהד. "הדרך שבה התקשורת מדווחת על מזג האוויר לא תשפיע האם השמש תזרח מחר, אבל הדרך שבה התקשורת מדווחת על הכלכלה שלנו מכבידה על רגשות צרכנים, ואלו משפיעים על ההשקעות ועל הרגלי הצריכה שלהם", אמר.

3. הפופוליסטים

בזמן שהציבור נלחץ מסיפורים, והאולטרה־עשירים רק מחזקים את תזרים המזומנים שלהם, נותר חלק אחד בעלילה שהוא אינו סיפור כלל. אינדיקטור אמין מבחינה היסטורית לחוסר יציבות פיננסית וכזה שמעצים את ההסתברות למיתון - אי־השוויון.

זה נכון ששיעור האבטלה בארה"ב הוא מהנמוכים אי־פעם, אבל זה לא מעיד על חלוקת ההכנסות. מחקר עושר של אליאנץ שפורסם באפריל מצא כי מבין 50 מדינות שנבחנו, ארה"ב היא הכי לא שוויונית. גרוע מכך, לפי נתונים שפרסמה רשות האוכלוסין בספטמבר, חלוקת ההכנסות היא הקיצונית ביותר מאז שהתחילו למדוד את הנתון לפני 50 שנה. בנוסף, שכר המינימום הפדרלי (7.25 דולר) לא השתנה כבר עשור.

קניות בארה"ב צילום: בלומברג

טראמפ אמנם מתנהל בגסות, אבל הוא לא בהכרח טועה לגבי ההשלכות של נרטיבים כלכליים בבחירות 2020. המצב הקיים הוא כר אידיאלי להתחזקות פופוליזם. הסנאטורים אליזבת וורן וברני סנדרס, המועמדים הבולטים בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, קוראים ללא בושה לשינויים מבניים, ולא קוסמטיים, בכלכלה האמריקאית, למיסוי כבד של מיליארדרים ולהידוק הרגולציה על וול סטריט.

וורן וסנדרס חצו מזמן את גיל 70, אך בסיס המצביעים שלהם הוא דווקא צעיר - בני דור המילניום ודור ה־Z המחויבים יותר מאי פעם לרעיונות כלכליים פרוגרסיביים, מקפיטליזם תחת רגולציה כבדה ועד למעבר למבנה סוציאל־דמוקרטי. בדיוק אותו פלח דמוגרפי שכלכלנים תלו בו את האשמה להאטה הכלכלית.

לא במקרה חזרנו לאותה נקודה. הנרטיב על המילניאלס כהרסניים לכלכלה הוא כה חזק, עד כי הפדרל ריזרב הקדיש מחקר כדי לבדוק האם הם באמת פרוגרסיביים, קמצנים או בזבזניים יותר לעומת קודמיהם. התשובה לכך היתה נחרצת - לא. אשמתם היחידה היא, שהם מתנהגים כמו הדורות המבוגרים ורוצים בדיוק את אותם דברים, אבל במציאות כלכלית שונה.

מה הפלא שהם להוטים לשנות את המערכת. אותה מערכת שכלאה אותם בקיפאון כלכלי, ללא דירה וביטוח בריאות, כשהם כורעים תחת חובות מהאוניברסיטה — ובו בזמן הפילה עליהם את האשמה.