NBA והפרמיירליג מחפשות זהות

בימיו הראשונים של יורגן קלופ כמאמן ליברפול, השחקנים לא הבינו מדוע האימונים כל כך אינטנסיביים. הם היו כל כך אינטנסיביים שחלק מהשחקנים, שלא היו רגילים לכך, נפצעו. המאמנים הקודמים רצו שהשחקנים ינוחו לפני משחקים אבל קלופ דרש מהם להשוות את המהירות והאגרסיביות שלהם באימונים לזו שהוא רוצה במשחקים.

"שחקנים נוטים להיפצע בשרירים כשהם עייפים" אמר שחקן לשעבר בקבוצה ל"אתלטיק". "אבל עכשיו זה לא קורה יותר בליברפול. הם הקבוצה עם הכושר הכי טוב בליגה". ואכן, ליברפול מגיעה לסוף המשחקים עם הרבה אנרגיות. בדרך כלל עם יותר אנרגיות מאשר היריבות. אותו שחקן עזב את ליברפול בגלל שלא היה יכול להתמודד עם האקלים התחרותי - פיזית ומנטלית - שקלופ יצר.

האימונים האינטנסיביים היו הדרך של קלופ לסנן את השחקנים שלא מתאימים לכדורגל שהוא רוצה. "אנחנו רוצים לשבור את היריבות שלנו - גם פיזית, כן", הסביר קלופ בתחילת העונה. "הזהות שלנו היא אינטנסיביות. אז אנחנו חייבים להראות אותה". שחקנים שמשחקים נגד ליברפול מתארים זאת כהתמודדות עם "כוורת" — עם "יריבים שלא מפסיקים" ועם "קצב שמותיר אותך בלי אוויר לנשימה".

קלופ היה צריך זמן כדי שהקבוצה שלו תשחק באינטנסיביות שהוא רצה. הוא היה צריך לחגוג “טאקלים” על הקווים במשחקיו הראשונים בקבוצה כדי להראות להם מה הוא חושב שצריך לעשות. והוא היה צריך שהשחקנים שלא מתאימים לאימונים ולתרבות האינטנסיבית שהוא רוצה פשוט לא יהיו בסביבה. "אימונים לא יכולים לגרום לך להיות מותש" אמר קלופ. "הם הופכים אותך לחסון יותר. גורמים לך להיות מוכן יותר. הם גורמים לך להרגיש יותר בטוח בעצמך ואם אתה מנצח - אתה לא מרגיש את הכאב".

לוס אנג'לס קליפרס צילום: Harry How

זהות זה לא רק סגנון משחק או אופי האימונים. זהות זו דרך ניהול, זיכרון ארגוני — היא האנשים שאתה בוחר לעבוד במערכת והיא היחסים בין כולם במערכת. וזהות זה גם משהו שצריך לעבוד עליו ולבנות אותו. זה לא משהו שמגיע ונשאר בחדר הלבשה מסוים לנצח נצחים. פיטר מור, מנכ"ל ליברפול, אמר בראיונות ובהרצאות שבתחילת העבודה שלו הוא ישב עם אנשי כל המערכות הלא ספורטיביות כדי לברר מה הזהות של המועדון. ככה ידע אילו פעולות הוא צריך לעשות ואילו אנשים הוא צריך לבחור לצדו. "זהות" כאמור, היא כל עבודה.

קבוצת מעמד הפועלים

זה נכון בכדורגל ברמה הגבוהה ביותר וזה נכון גם בכדורסל. זה נכון עבור מועדונים ותיקים עם היסטוריה ארוכה כמו ליברפול וזה נכון גם למועדונים שבונים את עצמם מאפס בזמנים המודרנים.

אחד מהמינויים המעניינים ביותר שנעשו ב־NBA בשנה שעברה היה מינויו של לי ג'נקינס ל"מנהל אחראי למחקר וזהות" בלוס אנג'לס קליפרס. ג'נקינס היה אחד מכותבי הפרופילים המצוינים בספורט האמריקאי והוא כתב את סיפוריהם של עשרות ספורטאים בכלל ושחקני כדורסל בפרט במגזין “ספורטס אילוסטרייטד”.

קשר ליברפול ג’ורדן הנדרסון. הפיכת הקבוצה לאגרסיבית העניקה לה אופי ייחודי צילום: Jon Super

היכולת העיקרית שלו היתה לזהות את הנרטיב, את הסיפור של מושא הכתבה שלו בצורה המדויקת ביותר. לכן זה לא הפתיע שכשלברון ג'יימס החליט לחזור ממיאמי היט לקליבלנד קאבלירס הוא נתן את הסקופ לג'נקינס - כדי שיכתוב את הסיפור שלו, של הקבוצה ושל העיר. ג'נקינס מונה לתפקיד מכריע בתוך המערכת שמחפשת את הנראטיב שלה. הוא בעצם היה נותן את דעת המומחה שלו לגבי השחקנים שהקבוצה שקלה לצרף כדי לראות אם הם מתאימים לזהות שהקליפרס רצו.

לורנס פרנק, נשיא הכדורסל של הקליפרס, הסביר ל”לוס אנג'לס טיימס” שהוא מאמין שג'נקינס ישב עם פרוספקטים שעשויים להצטרף לקליפרס בדראפטים או בטריידים. יראיין אותם ולפיו יתמקד ב"מי" השחקן ולא ב"מה" השחקן. "הם מנסים לייצר יעד לשחקני כדורסל" אמר ג'נקינס למגזין “ניו יורקר”. "העובדה שהקבוצה היא בבעלות סטיב באלמר, סופר־מיליארדר, היא 'גזר ענקי' עבור השחקנים והעובדים. הם גם משחקים בלוס אנג'לס, שזה תמיד מאוד מושך. אבל על כל זה צריך גם לבנות משהו נוסף שימשוך שחקנים — זהות. כשזה מגיע לזהות השאלה הגדולה היא מי אתה ולאן אתה רוצה להגיע".

הזהות של הקליפרס היתה במשך שנים של הקבוצה הגרועה בליגה. תאונת רכבת שאף אחד לא רוצה לראות. זה השתנה בעידן ה־"Lob City" עם בלייק גריפין, דיאנדרה ג'ורדן וכריס פול. אולם, גם הם היו סוג של חיקוי של "השואו טיים" של הלייקרס. ג'נקינס הגיע לסייע לבנות "תרבות אחרת".

הזהות החדשה של הקליפרס היא של הקבוצה השנייה של לוס אנג'לס. כזו שלא מאמינה בשואו טיים ובסלבריטאים על המגרש. הקבוצה בכחול, אדום או שחור שתפנה למעמד הפועלים הגדול בלוס אנג'לס. הקליפרס משלבת את האנדרדוגיות בזהות שלה כי היא אף פעם לא תהיה לוס אנג'לס לייקרס - וזה בסדר מבחינתה. היא בונה על זה שהיא לא הלייקרס.

מש"ק זהות

הבעלים, סטיב באלמר גדל במישגן ואהד את "הבד בויז" של דטרויט, קבוצה שהורכבה מחבורה של שחקנים קשוחים, שמשחקים מלוכלך, וזכתה בשתי אליפויות. הוא הכריז שהוא רוצה קבוצה בלוס אנג'לס שתהווה את האנתיטזה לקבוצה הנוצצת מלאת הכוכבים שיש בלייקרס. הוא רוצה קבוצה קשוחה ממעמד הפועלים שתפנה לכמות האדירה של מעמד הפועלים שיש בעיר ובפרבריה. "אנחנו חושבים שאנחנו קבוצה רעבה, צמאה, אנחנו קבוצה", הסביר פטריק בברלי, אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה שמשחק בקליפרס. בברלי הוא אחד מהשחקנים שאחראים לרוח החדשה של הקליפרס על המגרש.

הוא לא נבחר בסיבוב השני בדראפט 2009 והתחיל את הקריירה המקצוענית באוקראינה. עבר ביוון ורק ב־2013 חזר לארה"ב. הוא אף פעם לא נחשב לכוכב. ואולם, בקליפרס הוא מקבל משכורת נאה ביותר (כ־13 מיליון דולר בשנה) בעיקר כדי להפגין את הערכים שאתם בונים את הזהות שבקליפרס רוצים לעצמם.

גם בזכות בברלי, הקליפרס העניקו לעצמם את הכינוי Clamp City (עיר מלחציים - כינוי לסגירה הגנתית). זה כינוי שמתאים עוד יותר אחרי שהחתימו את קוואי לנארד ופול ג'ורג' - שניים מהכוכבים הגדולים ביותר בליגה, שידועים גם בזכות היכולות ההגנתיות הנדירות שלהם. כן, קוואי וג'ורג' היו אלו שהחליטו להצטרף לקליפרס אבל הקליפרס חיזרו אחר קוואי במשך יותר משנה כי הוא היה הכוכב שהכי מתאים לזהות שהם רצו לעצמם.

בדרך הקליפרס גם ויתרו על לא מעט נכסים - שחקנים ובחירות דראפט - כדי להביא את ג'ורג', שהבאתו הבטיחה, בעצם, את החתמתו של קוואי כפרי אייג'נט.

קשה לדעת באופן ודאי אבל לפי מה שאומרים בארה"ב ספק גדול אם הקליפרס היו מביאים כוכב אחר במקום קוואי, אם הוא לא היה מצטרף. ספק גדול אם היו מוותרים על נכסים רבים עבור שחקן שלא מתאים למה שהקליפרס בנו במשך שנים.

גם גרג פופוביץ', מאמן סן אנטוניו בשני העשורים וחצי האחרונים וגם ריק וולץ, שניהל את פיניקס סאנס הגדולה של סטיב נאש ומנהל בשנים האחרונות את גולדן סטייט ווריירס, דיברו על "זהות" כדבר הכי חשוב של הארגון. וזהות, כאמור, זה משהו שצריך לעבוד עליו קשה.