טלוויזיה: אבודים באוקספורד
“חומריו האפלים" מבקשת להידמות ל”משחקי הכס". בניגוד לשמה היא דווקא נעדרת חומרים בוטים באמת
עם זאת, “משחקי הכס” ו”חומריו האפלים” שונות מאוד: הראשונה היתה סדרה עם הרבה מאוד אלימות, עריפות ראשים, עירום ומין, וסיפורים משפחתיים שדמו במיטבם לדרמה טובה ובמרעם לאופרת סבון. ”חומריו האפלים” חסר את החומרים האפלים מסוג זה. יש בו משהו תמים וילדותי יותר.
הסדרה נפתחת עם ליירה בלאקווה (דפני קין), יתומה בת 12, שהושארה בג’ורדן קולג’ שבאוקספורד. היא משחקת ומתרוצצת עם חברה הקרוב רוג’ר (איאן גלדר) ובעלי החיים המדברים שלהם (בטכנולוגיית סי.ג’י.איי) ומייצגים אותם, כולם מתרוצצים בין מסדרונות האבן הרחבים של אוקספורד, אך זה נשלט על ידי גוף דתי ומאיים ביקום שנראה מיושן לפרקים: ויקטוריאני ועתידני במקביל. ליירה ופאן, חיית המחמד שלה, חולמים להגיע לצפון, ה”מקום שלא מיועד לילדים” כפי שמזהיר אותה דודה (ג’יימס מקאבוי), אולם גם אוקספורד נדמה כמקום די מסוכן להם — כל הזמן נעלמים ילדים ממנו.
למקום מגיעה גברת קולטייר (רות וילסון, “הרומן”), שמיד מגלה עניין בליירה. כאשר רוג’ר נעלם, קולטייר משכנעת את ליירה להצטרף אליה ללונדון כדי למצוא אותו. לפני שהיא עוזבת היא מקבלת מד”ר קארן (קלארק פיטרס, “הסמויה”), מצפן זהב — שבעזרתו מגלים את האמת. כך מתחיל המסע הגדול של ליירה להצלת העולם (הוא עובר דרך עולמות אחרים), ולהבנה שלה מי טוב ומי רע בו, עניין שקשה מאוד להבין בגיל צעיר כזה ובכלל.
טרילוגיית הספרים של פיליפ פולמן מסוף שנות התשעים, שעליה מבוססת הסדרה, יועדה לנוער: גיבוריה הם ילדים שלא מבינים מבוגרים, אבל פולמן טען שהספרים יועדו למבוגרים, והורים של קוראים צעירים שקראו את ספרי ילדיהם, יכלו רק להסכים עם הסופר. לספרים יש מסר אתאיסטי אנטי־דתי, מסר פילוסופי בוגר ומורכב, אבל מהפרקים הראשונים קצת קשה להבחין בזה.
פעם היתה סברה רווחת שלפיה פנטזיה בטלוויזיה אינה מיועדת לקהל רחב אלא ליודעי דבר ומעריצים מושבעים, ואז באה “משחקי הכס” ושינתה את הסברה הזאת, אבל “חומריו האפלים”נראית כאילו למרות כל העושר הסיפורי והחזותי שלה, השחקנים הטובים, הקסם, המכשפות והחיות המרשימות (דוב ענק לבוש בשריון), עלולה להחזיר את הסוגה הזאת לעולם המעריצים המושבעים הסגור.