דוקטור סליפ: אי אפשר לעשות סרט המשך ל"ניצוץ" של קובריק

מייק פלאנגן הוא אחד מיוצרי האימה הפוריים והמעניינים שפועלים בעשור האחרון. לא מעט מיצירתו בשנים האחרונות נעשתה עבור נטפליקס, ובראשה הסדרה "מי מתגורר בבית היל" מלפני שנה וכן "המשחק של ג'ראלד", העיבוד לספרו של סטיבן קינג מלפני שנתיים.

אבל הפעם הוא לקח על עצמו משימה בלתי אפשרית: לכתוב ולביים את "דוקטור סליפ", עיבוד לרומן של קינג מ־2013, שהיה המשך לספרו "הניצוץ" מ־1977. אבל מבחינתנו זהו סרט ההמשך ל"הניצוץ" של סטנלי קובריק. ואי אפשר לעשות סרט המשך לקובריק, כפי ש"דוקטור סליפ" מוכיח היטב.

סטנלי קובריק מתוך צילומי הסרט אודיסאה בחלל 2001. אי אפשר להיות קרוב מדי למקור צילום: איי פי

סרטו של קובריק הוא ללא ספק העיבוד הטוב ביותר אי פעם לספר של קינג ואחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, למרות שקינג עצמו אמר שהוא שונא אותו. אולי הסיבה היא שקובריק הכניס לא מעט שינויים בספר, הגדיל את תפקיד רוחות הרפאים בעלילה, וחוץ מסצנה אחת די התעלם מהדבר הזה שנקרא "הניצוץ" - היכולת של ילדים לראות בעיני רוחם תופעות על טבעיות ולהשפיע עליהן מרחוק. ואולי הסיבה לחמיצות של קינג היתה שקובריק גנב לו את ההצגה כשיצר לסרט איקונוגרפיה ויזואלית בלתי נשכחת שמנותקת מהספר.

בידיו של פלאנגן, "דוקטור סליפ" הוא היבריד משונה: מצד אחד הוא ממשיך את הספר ומכיל נקודות עלילתיות שכלל לא היו בסרט "הניצוץ", אבל מצד שני הוא חוזר שוב ושוב לדימויים ולמוזיקה של קובריק בתור נקודת המוצא לסיפור. כך שאם אתם לא בקיאים היטב בסרט "הניצוץ" — ובהבדלים בינו לבין הספר המקורי — "דוקטור סליפ" יותיר אתכם מבולבלים מהרגע הראשון.

בעוד שקינג הוא אשף בבריאת סיטואציות מעוררות פלצות על מציאות שמתגלה כרצחנית ומלאה בסיוטים, שדים ורוחות, הגדולה של קובריק היתה ביכולת שלו להפוך את הדברים הכי מוכרים למאיימים מבלי להגיד מילה - רק באמצעות עיצוב וזוויות צילום. אף אחד לא באמת היה זקוק להסברים מה קרה במלון אוברלוק, בו יצא ג'ק טורנס מדעתו וניסה לרצוח את משפחתו. רוחות רפאים, כוחות על טבעיים או סתם שפיות מעורערת שגורמת לבנאדם לראות ולשמוע דברים. קינג כתב ספר על ילד שהוא מגנט לפעילות על־טבעית, אבל קובריק עשה סרט על סופר שמאבד את שפיותו.

"דוקטור סליפ". בסוף חוזרים דני כמבוגר וילדה עם ניצוץ למלון, ולחיקוי מביך לקובריק צילום: איי פי

דל באווירה, גדוש בעלילה

"דוקטור סליפ", להבדיל מ"הניצוץ", הוא סרט דל באווירה וברעיונות קולנועיים, וגדוש בעלילה. זה עיבוד ספרותי במובן הכי רע של המילה - כזה שמעביר למסך עוד ועוד סצנות אינסופיות של דיבורים ושל הסברים על מה שקורה ולמה.

סטיבן קינג הוא עדיין אחד הסופרים הכי פוריים באמריקה ונדמה שהקולנוע והטלוויזיה לא שבעים מרעיונותיו ותמיד שמחים לעבד את ספריו, אבל השעתיים וחצי של "דוקטור סליפ", שמצטרפות לכמעט שלוש שעות של "זה: חלק 2" שהגיע לפני כמה חודשים, מוכיחות שקינג גם יכול להיות טרחן נוראי, שמעדיף את החד־משמעי על פני המסתורי.

אחרי פתיחה שממשיכה את סיפורם של דני טורנס ואמו שברחו מהגרזן של ג'ק טורנס ופתחו בחיים חדשים בפלורידה ("כדי לא לראות יותר שלג בחיים"), אנחנו עוברים 30 שנה קדימה. דני טורנס המבוגר (יואן מגרגור) הוא כעת אלכוהוליסט כמו אביו, ושנים אחרי שנעל אותו בראשו נראה שהניצוץ חוזר אליו.

כת של אנשים בעלי כוחות על־טבעיים לוכדת ילדים בעלי ניצוץ, מענה אותם וניזונה מההבל שהם פולטים ברגעי הסבל והגסיסה שלהם. מעין ערפדים שמחדשים את חייהם ונעוריהם אבל לא מהדם של קורבנותיהם אלא מהנשמה שלהם. גם כאן, ועם הזיכרון הרע והטרי מ"זה 2", קשה שלא להשתומם מהקלות שבה קינג מאפשר לדמויותיו לענות ולרצוח ילדים - על המסך זה כמובן מזוויע יותר מאשר על הנייר.

דני המבוגר יוצר קשר טלפתי עם ילדה בשם אברה (על משקל אברקדברה), גם היא בעלת ניצוץ, והם חוברים כדי לחסל את הקבוצה הזאת.

מסע שיחזיר אותם בסופו אל מלון אוברלוק, כי לדני טורנס יש גם קלוז'ר לעשות, ולפלאנגן יש מערכה שלמה של חילול הקודש לעשות בחיקוי מביך לסרט של קובריק. "הניצוץ" היה סרט מופתי שהשפיע על דורות של יוצרי קולנוע, ושציטוטים שלו ממשיכים לצוץ גם 40 שנה אחרי שנוצר. "דוקטור סליפ", לעומת זאת, הוא סרט שלא יהווה השראה ולא ישפיע על איש.